ירמיהו, פרק נ״ב, פסוק כ״ה

תארו לעצמכם עיר גדולה שמוקפת באויבים. כשהעיר נכבשת, מי לדעתכם האנשים הראשונים שהאויב יחפש לקחת? בדרך כלל אלה המנהיגים. כשחומות ירושלים נפלו, נלכדו המנהיגים החשובים שנשארו בתוך העיר. ביניהם היה סָרִיס אֶחָד, שזהו בעצם שר בכיר וחשוב מאוד. השר הזה שימש בתור פָקִיד, כלומר המפקד שאחראי בפועל על החיילים הלוחמים. יחד איתו נלקחו גם שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ. אלו היו היועצים הכי קרובים למלך, כאלה שתמיד יושבים סביבו. הם מתוארים כאנשים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר, כי בניגוד לשרים אחרים שברחו, הם נשארו בירושלים. אדם חשוב נוסף שנלקח הוא סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא. הוא היה העוזר של מפקד הצבא, והתפקיד שלו היה הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ. המילה הזו מזכירה לנו את המילה צבא, וזה בדיוק מה שהוא עשה: הוא היה אחראי לגייס את החיילים ולחשב בדיוק כמה לוחמים כל עיר צריכה לשלוח למלחמה. לבסוף, נלקחו גם שִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ. למרות שהכינוי שלהם נשמע כאילו מדובר באנשים פשוטים, למעשה אלו היו אנשים מאוד מכובדים וחשובים שלא ברחו מהעיר, ויש אומרים שאלו היו החכמים הגדולים שישבו בבית המשפט החשוב ביותר.