במענה זה, שהוא תשובתו השלוש עשרה במספר, איוב ניגש להשיב תשובה מקיפה לטענות שלושת רעיו בנוגע לשלוות הרשעים. חבריו השתמשו בייסוריו של איוב כהוכחה חותכת לכך שכל רשע סופו להיענש, אך איוב טוען מנגד כי שאלת הצלחת הרשעים היא תופעה אוניברסלית ורחבה, וההסברים שהציעו חבריו אינם מספקים מענה אמיתי למציאות [מלבי"ם].
בראשית דבריו, כאשר וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר, הוא פונה לחבריו ומבקש מהם דבר אחד: עצם ההקשבה לדבריו תהווה עבורו את הנחמה שלשמה באו אליו מלכתחילה. פנייתו של איוב מנוסחת באופן אישי, וייתכן שהיא מכוונת במיוחד כלפי צופר, שאותו הוא מאשים בלעג בעקבות דבריו הקשים [תקות אנוש].
לאחר בקשת ההקשבה, איוב סותר באופן שיטתי את טענותיו של כל אחד מהרעים [מלבי"ם]. מול טענתו של אליפז כי הרשעים חיים בפחד מתמיד, איוב מציג מציאות ברורה שבה רשעים חיים בביטחון מוחלט ובשלווה. הוא דוחה גם את דברי בלדד, שטען כי זרעם של הרשעים עתיד להיכרת, ומצביע על רשעים רבים שזוכים לראות את ילדיהם מצליחים ואת בתיהם עומדים על תילם לאורך זמן. באשר לטענות על עונש בעולם הבא, איוב טוען כי המוות פורש את כנפיו על כל בשר באופן שווה, ואין כל דרך לדעת מה טמון בשאול הנסתר מעין כול.
לבסוף, איוב סותר את דברי צופר, שטען כי הרשע נענש במוות פתאומי. איוב מסביר שמוות מהיר וללא ייסורים הוא למעשה משאלה וזכות, וזועק על חוסר הצדק בכך שצדיק מת בייסורים ובנפש מרה, בעוד הרשע מת בשלווה, כששניהם יורדים יחד אל אותו הקבר. בנוסף, הוא מדגיש כי עונש שמוטל על בניו של הרשע לאחר מותו הוא חסר משמעות, שכן הרשע כבר אינו קיים ואינו מרגיש דבר; הצדק דורש שהרשע יסבול בעצמו עוד בימי חייו, כדי שיכיר את עונשי ה' [מלבי"ם].