חיי ההצלחה והשלווה מתבטאים בשיא של עונג חושי, מוזיקה ושמחה מתפרצת. מציאות זו מתוארת כמצב שבו קולות השירה וכלי הנגינה משתלבים יחד לכדי חוויה של עידון והתענגות חסרת דאגות.
הפרשנים מסכימים כי המילה יִשְׂאוּ מתייחסת לנשיאת קול בשירה ובזמר. יש המרחיבים כי הכוונה היא לנשיאת דברי שיר, משל ומליצה [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את הפסוק באופן מטאפורי, ולפיה מרוב שמחה הם נושאים רינה באווירה כה עליזה, כאילו מתנגנים לפניהם תופים וכינורות [רלב"ג].
סביב המילה כְּתֹף קיימת מחלוקת הנובעת מגרסאות שונות של הטקסט, האם המילה נכתבת באות כ' או באות ב' [מנחת שי]. לפי הגרסה באות ב' (בְּתֹף), הכוונה היא לשירה המלווה בנגינה ממשית בכלים אלו [רש"י, אבן עזרא]. לעומת זאת, לפי הגרסה באות כ' (כְּתֹף), המשמעות היא שקול שירתם נשמע ממש כמו תוף, כאשר התוף מוזכר כאן כשם כולל המייצג את כל כלי הנגינה [רמב"ן].
השילוב בין הכלים השונים אינו מקרי. התוף מפיק קול גבוה, ואילו הכינור מפיק קול נמוך. הפער העצום בין הצלילים מונע מהם להשתלב יפה לבדם. השמחה השלמה נוצרת רק לקול העוּגָב, שהוא כלי זמר בעל קול ממוצע. העוּגָב מגשר בין התוף לכינור, ממזג את שלושת הקולות יחד, ויוצר הרמוניה מושלמת וערבה לאוזן. חוש מוזיקלי מפותח זה ניכר כבר מגיל ינקות, שכן אפילו הילדים הרכים מסוגלים להבחין ולהתענג על השילוב המדויק של הצלילים [אלשיך].
לצד ההתענגות המוזיקלית [מצודת דוד, מצודת ציון], מפרשים אחרים רואים במילה עוּגָב ביטוי עמוק יותר של זלזול וקלות ראש. יש המסבירים כי המילה נגזרת מלשון שחוק, עגבנות ופריצות [רש"י]. גישה נוספת מפרשת את הביטוי וְיִשְׂמְחוּ לְקּוֹל כשמחה שיש בה יסוד של צחוק ולעג. לפי פירוש זה, העוּגָב הוא למעשה כלי נגינה שקולו אמור לעורר חרדה ולהזכיר לאדם את יום המיתה. אולם, אותם אנשים מצחקים לקולו ושרים בביטחון מוחלט כי יבלו את כל ימיהם בטוב, ולבסוף ימותו ברגע אחד פתאומי, ללא כל חולי או ייסורים [מלבי"ם].