הפסוק מתאר את השלווה, הביטחון והכוח המאפיינים את חייהם של הרשעים וצאצאיהם. המילה עֲוִילֵיהֶם נגזרת מהביטוי "עול ימים" ומשמעותה בניהם הקטנים והעוללים [אבן עזרא, רלב"ג ומצודת ציון]. המילה יְרַקֵּדוּן משמעה יקפצו [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת תיאור הילדים בפסוק. הגישה הראשונה מתארת מציאות טבעית של חופש וביטחון מוחלט. הרשעים יְשַׁלְּחוּ כַצֹּאן את ילדיהם לחופשי, ללא פחד, מורא או השגחה צמודה, בדומה לצאן שאין מי שעוסק בגידולו. הילדים מתרוצצים, משחקים וקופצים בבטחה, מלאי כוח ומרץ, ללא שום פגע [מצודת דוד, מלבי"ם וביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מציגה מציאות פלאית ומוגזמת של חוזק ועצמאות מיד עם הלידה. על פי גישה זו, התינוקות של הרשעים היו הולכים ומרקדים מיד כשנולדו. אמו של היילוד הייתה שולחת אותו מיד עם צאתו לאוויר העולם להביא לה מספרים כדי לחתוך את חבל הטבור שלו, או מבקשת ממנו להדליק עבורה את הנר. יתרה מזו, אם התינוק היה פוגש במזיק מיד עם לידתו, היה בו הכוח להילחם בו [רש"י ואלשיך].
מתוך גישה זו, מסבירים הפרשנים את הכפילות בפסוק בין עֲוִילֵיהֶם לבין וְיַלְדֵיהֶם. קיימת מחלוקת לגבי היחס בין שני המונחים: המלבי"ם סבור כי העולל גדול מן הילד, ומוסיף כי השימוש במילה "עויל" בא לגנאי. לעומתו, האלשיך מפרש להפך ומסביר דרך כך את מבנה הפסוק: עֲוִילֵיהֶם הם התינוקות שאך נולדו ונשלחו מיד להביא את המספריים, ואילו וְיַלְדֵיהֶם הם אחיהם הגדולים יותר, שרואים את הלידה ומיד מתחילים לרקוד ולשמוח.