השלווה וההצלחה המלוות את האדם הרשע בחייו אינן עוזבות אותו גם ברגעיו האחרונים, והוא זוכה לכבוד ולנחת אפילו במותו ובקבורתו.
הביטוי רִגְבֵי מתאר צרורות עפר, והמילה נָחַל מכוונת לעמק, לגיא או למישור שבו נמצא הקבר [מצודת ציון, רלב"ג, אבן עזרא]. המילים מָֽתְקוּ־ל֗וֹ רִגְבֵ֫י־נָ֥חַל מלמדות על מקום קבורתו של הרשע. רוב הפרשנים מסכימים כי הוא זוכה להיקבר במקום מעולה ונבחר, ומתוך ההרגל לשלווה ולטובה שחווה בחייו, הוא חש שגם השהות בקבר תהיה לו מתוקה ונעימה [מצודת דוד, אלשיך].
באשר להמשך הפסוק, וְאַחֲרָיו כׇּל־אָדָ֣ם יִמְשׁ֑וֹךְ וּלְפָנָיו אֵין מִסְפָּר, קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
הגישה הראשונה רואה בכך תיאור של מסע הלוויה מפואר. הרשע זוכה לכבוד מלכים במותו, כדרך שעושים לאנשים גדולים וחשובים. המוני אדם, ללא מספר, הולכים לפני ארונו כדי להכין את צורכי הקבורה, ורבים אחרים נמשכים והולכים אחרי המיטה כדי ללוותו. הרשע מתנחם בכבוד העצום שיקבל בהלווייתו, ובשל כך דעתו זחוחה והוא אינו מקדיש כל מחשבה לעונש ולדין של גיהינום הממתין לו [מצודת דוד, אלשיך].
גישה שנייה מפרשת את הפסוק כתיאור של מעגל החיים והמוות האנושי. האדם מבין שגורלו אינו שונה מגורלם של אחרים, שכן אין מספר לאנשים שכבר מתו לפניו, וכל שאר בני האדם עתידים למות ולהימשך אחריו אל הקבר [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. ברוח דומה, יש הממקדים זאת במעגל המשפחתי, ולפיו האדם מתנחם בידיעה שאבותיו שכבר מתו נמצאים שם לפניו, וכי בניו עתידים למות אחריו ולהצטרף אליו [רמב"ן].
גישה נוספת מציעה כי ההמונים ההולכים לפניו ואחריו אינם מלווים בהלוויה או מתים אחרים, אלא אנשים רבים הנמשכים ללכת בדרכו הרעה של הרשע ומאמצים את מזימותיו [רש"י].