התמודדותו של איוב עם שאלת הצלחתם של הרשעים מגיעה לנקודה שבה הוא נדרש להגדיר את יחסו האישי אליהם ואל מקור עושרם. בחלקו הראשון של הפסוק, נידונת השאלה למי שייכת ההצלחה, והפרשנים נחלקו בשאלת משמעות המילים הֵן לֹא בְיָדָם טוּבָם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא קריאת הדברים כפשוטם: הרשעים לא יצרו את טוּבָם בעצמם ובכוחם, והצלחתם אינה נובעת ממעשה ידיהם או מזכותם, אלא הוענקה להם מאת ה' [רמב"ן, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. קביעה זו באה לשלול את טענת הרשעים הכופרים בכך שהם זקוקים לה' [אלשיך]. מנגד, יש הקוראים משפט זה בתמיהה ובשאלה רטורית: וכי באמת אין כל טובם בידם? הרי בפועל הם מחזיקים בכל הטוב שעיניהם מבקשות [רש"י, מצודת דוד]. גישה שלישית ושונה מציעה כי איוב מצהיר שהצלחת הרשעים אינה מוחלטת, וכי אף על פי ששלוותם גדולה, העושר לא יישאר בידם לאורך זמן [תקות אנוש].
בחלקו השני של הפסוק, איוב מכריז כי עֲצַת רְשָׁעִים רָחֲקָה מֶנִּי. רוב המפרשים מבינים זאת כהצהרת התנערות של איוב מדרכם וממחשבתם הרעה של הרשעים. איוב משבח את עצמו על כך שראה את הצלחתם אך בחר שלא להימנות עמהם ולא לאמץ את אמונתם [רש"י, מצודת דוד, תקות אנוש]. הוא מבהיר כי אף על פי שהוא קובל על מידת הדין ומתייסר בשעה שלכופרים טוב, אין בכך כדי לומר שהוא מסכים עם דבריהם [רמב"ן, אלשיך]. יתרה מזו, התרחקות זו אפיינה אותו גם בימי שלוותו, אז הודה לה' על הטוב שניתן לו [רמב"ן].
לעומת גישה זו, פירוש אחר מעניק משמעות שונה לחלוטין למילה עֲצַת. לפי הבנה זו, אין מדובר במחשבתם של הרשעים, אלא בעצתו ומחשבתו של ה' הנוגעת להנהגת הרשעים. איוב קובע כי מכיוון שה' הוא זה שמעניק לרשעים את טובם, הרי שההיגיון האלוהי שמאחורי חלוקת השפע לאלו שמכחישים אותו מרוחק ונשגב מבינתו, והוא אינו מסוגל להשיג ולהבין אותו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].