חייהם של הרשעים מתאפיינים בביטחון מוחלט ובחסינות מפליאה מפני כל פגע, הן בסביבתם הקרובה והן בגופם. ניכר כי בָּתֵּיהֶם שָׁלוֹם מִפָּחַד, כלומר, שורר בהם שלום ואין להם כל חשש לשלום ביתם ובני משפחתם [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. חוסר הפחד מתבטא בכך שאפילו כוחות מזיקים רוחניים אינם שולטים בהם [רש"י]. מעבר לכך, ביטחונם אינו נובע מכך שהם עניים ואין מה לגנוב מהם, אלא להפך: אימתם מוטלת על כל העולם, ולכן שום אדם אינו מעז להזיק להם או לשדוד את רכושם [אלשיך].
החלק השני של המשפט, וְלֹא שֵׁבֶט אֱלוֹהַּ עֲלֵיהֶם, מצביע על כך שהם חפים גם מפורענויות, ייסורים ומכות המגיעים מאת ה' [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בעוד ששודדים בשר ודם נמנעים מלפגוע ברשעים מתוך פחד, ייסורים וחולאים אינם אמורים לפחד מהם, ובכל זאת, באופן תמוה, גם הם אינם פוגעים בהם. יש המפרשים קביעה זו בלשון תמיהה ופליאה על כך ששבט הזעם האלוהי אינו מכה בהם. גישה נוספת מפרשת את המילה שֵׁבֶט במשמעות של עוני, כלומר, הרשעים אינם סובלים ממצוקה כלכלית אלא זוכים לעושר רב [אלשיך].
זווית נוספת קושרת בין חלקי המשפט למערכת משפט פגומה: השלום והביטחון של הרשעים אינם נובעים מפחד מפני שופטים ושוטרים המכים בשבט, שכן אין במקומם משפט צדק אלוהי. ביטחונם נשען אך ורק על הפחד שהם עצמם מטילים על הסובבים אותם [אלשיך].