דברי הרשעים מבטאים זלזול מוחלט וכפירה בהשגחת ה', מתוך תחושת עצמאות וגאווה. הם מעלים שתי טענות מרכזיות: האחת נוגעת לעצם החובה לעבוד את ה', והשנייה מטילה ספק בתועלת שבתפילה אליו.
השאלה הפותחת, מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ (שנכתבה במקור ללא תוספת וי"ו בתחילתה [מנחת שי]), משקפת את הבוז שהם רוחשים כלפי ה' ואת תמיהתם מדוע עליהם לעבוד אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לזלזול, יש המפרשים כי קריאה זו מבטאת כפירה של ממש בעצם קיומו של ה' [מלבי"ם]. מנגד, גישה אחרת מסבירה כי הרשעים החזיקו באמונה שגויה של שתי רשויות, וחילקו בין "אל" שהוא מקור הטוב, לבין "שדי" שהוא מקור הרעות והחורבן. לפי תפיסה זו, הם טוענים שאין סיבה לעבוד את "שדי", שכן הוא אינו פועל טובות שניתן להרוויח מהן [אלשיך].
בחלקו השני של הפסוק, הרשעים שואלים וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ. המילה נִפְגַּע מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כלשון בקשה ותפילה. כלומר, איזו תועלת תצמח לנו אם נבקש ונתפלל אליו?
חוסר התועלת שבתפילה מוסבר על ידי המפרשים מכמה היבטים המשלימים זה את זה. ראשית, מתוך תחושת שפע וניתוק: הרשעים טוענים שאינם זקוקים לה' אפילו לדבר בסיסי כירידת גשמים, שכן האדמה יכולה להשקות את עצמה מאדים העולים מן הארץ [רש"י]. שנית, גם אם מניחים שה' קיים, הרשעים מכחישים את השגחתו בעולם. הם טוענים כי הוא אינו מאזין לתפילות ואינו מתערב במעשי בני האדם [מלבי"ם]. תפיסה זו מתחברת לטענה כי ה' משגיח רק על העולמות העליונים וגרמי השמים, אך מתעלם מהעולם התחתון והגשמי, ולכן אין טעם להתפלל אליו אפילו כדי למנוע נזק וצער [אלשיך].