סופו של הרשע ומסעו האחרון אל הקבר מעלים תמונה מורכבת על היחס שבין כבוד חומרי, משפט ומוות.
כאשר מגיעה שעתו, וְהוּא לִקְבָרוֹת יוּבָל, הרשע זוכה לקבורה מסודרת כדרך כל הארץ [מצודת דוד], ואף מובא אל מקום שבו אין יד השופט הארצי משגת אותו עוד [מלבי"ם].
המשך הפסוק, וְעַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹד, מציג משמעויות שונות הנשענות על פירוש המילים. המילה גָּדִישׁ משמעה הבסיסי הוא ערימת אלומות תבואה [מצודת ציון], והפועל יִשְׁקוֹד מבטא מהירות או הישארות מתמדת.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה גָּדִישׁ משמשת כדימוי למבנה הקבר. העפר והאבנים הנערמים על הקבר יוצרים תל המזכיר בצורתו ערימת תבואה [רמב"ן, רלב"ג, אבן עזרא], ויש המסבירים כי מדובר בחלקת קבר מוגבהת ונאה או אף בכיפה הבנויה על הקבר [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא בשם רב האי גאון]. לפי כיוון זה, משמעות הפועל יִשְׁקוֹד היא שהרשע ממהר להיקבר בכבוד כדי שגופו לא יתבזה לאחר מותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, שהוא שוקד ונשאר בקברו בתמידות לתמיד, מבלי לשוב לעולם לביתו ולמשפחתו [רמב"ן, רלב"ג].
מנגד, ישנה גישה המפרשת את המילה גָּדִישׁ כפשוטה. לפי דעה זו, הרשע נקבר בחוץ בשדות, סמוך לערימות התבואה [רש"י, רלב"ג], או שהוא מסתתר תחתיהן בתמידות כדי להתחמק ממשפט האדם [מלבי"ם].
מתוך ההקשר החקלאי, עולות גם פרשנויות המתמקדות במצבו הרוחני והמוסרי של הרשע ברגעיו האחרונים. גישה אחת מתארת את שקיעותו המוחלטת של הרשע בחומריות: אפילו כשהוא מובל לקבורה ורואה את קצו מתקרב, הוא אינו חוזר בתשובה או חושב על הדין והחשבון שיעמוד בפניו בעולם הבא. תחת זאת, הוא ממהר ושוקד לצוות על בניו לאסוף את התבואה אל הגָּדִישׁ טרם מותו, מחשש שיפסידו ימי עבודה ורווח כלכלי בגלל ימי האבל עליו [אלשיך]. גישה נוספת קושרת את הגָּדִישׁ לעוונותיו של הרשע, ומסבירה כי הוא נידון בדיוק על כך שלא קיים את המצוות החקלאיות הקשורות לשדה ולתבואה, כגון לקט, שכחה ופאה, ובעקבות כך הפורענות ממהרת ושוקדת לבוא עליו [רש"י].