ההתבוננות במציאות החיים ובפער שבין הצדק האלוהי לבין מה שמתרחש בפועל בעולם, מעוררת באדם אימה עמוקה. איוב, המתמודד עם ייסוריו הקשים מחד ועם הצלחתם המתמשכת של הרשעים מאידך, חווה זעזוע פנימי עמוק לנוכח השגחת ה׳ בעולם. בניגוד לטענות רעיו, כדוגמת צופר, שגרסו כי שמחת הרשעים היא רגעית וסופם להיענש מיד, איוב רואה לנגד עיניו מציאות שבה הרשעים וצאצאיהם זוכים להצלחה מתמדת [תקות אנוש].
כאשר איוב אומר וְאִם־זָכַ֥רְתִּי, הוא מתכוון לרגע שבו הוא מעלה במחשבתו את המציאות הזו ואת טענותיו שלו [ביאור שטיינזלץ]. באופן ספציפי, הזיכרון מציף בו את השאלה המטרידה מדוע רשעים מאריכים ימים, תהייה שמתעצמת כאשר הוא נזכר ברשעי דור המבול שזכו להצלחה ולכוח רב [רש"י, אלשיך]. המחשבות הללו גורמות לו לתגובה קשה: וְנִבְהָלְתִּי, אני נתקף בבהלה, וְאָחַז בְּשָׂרִי פַּלָּצוּת. המילה פַּלָּצוּת משמעותה רעדה עזה וזעזוע פיזי [מצודת ציון, אבן עזרא]. המסורה אף מדגישה את הדיוק בפסוק זה, ומוודאת את קיומה של האות וי"ו במילה וְאִם, וכן את לשון היחיד במילה וְנִבְהָלְתִּי, כדי לשלול גרסאות משובשות שהופיעו בעבר [מנחת שי].
הפרשנים נחלקו לגבי פשרה של אותה רעדה האוחזת באיוב. הגישה המרכזית מסבירה כי הבהלה נובעת מעצם המחשבה על המעשים הרעים ועל המציאות המעוותת שבה הרשע מצליח, דבר המעורר באיוב מצוקה וזעזוע מול טענותיו שלו עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה ברעדה זו ביטוי של יראת שמים עמוקה. לפי פירוש זה, איוב נחרד מעצם האפשרות ששאלותיו יתפרשו ככפירה או כמהרהור אחר מידותיו של ה׳. הבהלה שלו נובעת מהפחד שמא ייחשב כמי שפורק עול, שכן הוא יודע בוודאות שהצדק והאמת נמצאים אצל ה׳, והוא חרד מהאפשרות שדבריו יובנו שלא כהלכה [אלשיך].