רשעים זוכים לשלווה מוחלטת לא רק לאורך חייהם, אלא גם ברגעיהם האחרונים. פרידתם מן העולם חלקה ומהירה, והיא חותמת מעגל של הצלחה חומרית רצופה ללא ייסורים.
המילה הפותחת את הפסוק נכתבת באות בי"ת, יבלו, אך נקראת באות כ"ף, יְכַלּוּ [מנחת שי]. משמעות הדבר היא שהם משלימים ומזקינים את ימיהם מתוך טובה ונוחות [מצודת דוד]. יתרה מכך, ימיהם הם אלו שכלים ומתבלים, אך גופם אינו בלה; הם שומרים על כוחם ורעננותם מימי בחרותם ועד לשיבה [אלשיך].
כאשר מגיע יומם, וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ. הפועל יֵחָתּוּ נגזר משורש נ.ח.ת, ומשמעותו ירידה אל הקבר [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי המילה וּבְרֶגַע מתארת מיתה חטופה בזמן קצר ביותר, ללא מחלות ממושכות או מכאובים. מתוך רוב הצלחתם, הם מתים פתאום ובנחת, מבלי לסבול עינויים על ערש דווי [אבן עזרא, רלב"ג, מצודת דוד]. גישה נוספת מסבירה את המילה וּבְרֶגַע מלשון מרגוע ומנוחה, כלומר הם יורדים לשאול מתוך שלווה מוחלטת [רמב"ן].
היעדר הסבל במותם מעצים את תמונת הצלחתם. ניתן היה לחשוב שאנשים כה חזקים ובריאים יחוו קושי רב וצער בשעת יציאת הנשמה והיפרדותה מן הגוף, אך גם סבל זה נחסך מהם והם מתים כהרף עין [אלשיך]. מציאות זו, שבה רשעים נהנים מטוב מוחלט גם בחייהם וגם במותם, מאפיינת את אותם אלו המורדים וכופרים בעיקר האמונה [רמב"ן].