הפסוק מתאר את השלווה המשפחתית וההצלחה החומרית של הרשעים, בניגוד לתפיסה לפיה הם חיים בפחד מתמיד [מלבי"ם]. יש מן הפרשנים המשייכים תיאור זה ספציפית לדור המבול, שחיו בתוקף הצלחתם ובשלווה והשקט מוחלטים [חומת אנך].
הפרשנים מסכימים כי המילה זרעם מתייחסת לילדיהם של הרשעים, כאשר נכון משמעו שהם מבוססים, מצליחים, מיושבים ועשירים. המילים לפניהם עמם מדגישות שהילדים חיים יחד עם הוריהם באותו מקום ושמחים זה בזה, מבלי שיצטרכו להתרחק ולנדוד כדי לחפש פרנסה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, המילה עמם רומזת לכך שהרשעים לא חוו את הצער של קבורת ילדיהם בחייהם, אלא כל זרעם נשאר חי וקיים עמם [אלשיך].
לגבי סוף הפסוק, וצאצאיהם לְעֵינֵיהֶם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן הרחבה של תיאור ההצלחה לדורות הבאים. בעוד שהמילה "זרעם" מתייחסת לילדים הגדולים, צאצאיהם הם הילדים הקטנים או בני הבנים. הרשעים זוכים לראות את שגשוגם של נכדיהם מתרחש ממש מול עיניהם [מלבי"ם, אלשיך]. מנגד, יש הסבורים כי חלק זה של הפסוק אינו מוסיף דור נוסף, אלא הוא כפל עניין במילים שונות שנועד לחזק ולהדגיש את תיאור ההצלחה [מצודת דוד].