לאחר תיאור שלוותם והצלחתם של הרשעים, נחשפת כפירתם הגלויה וגאוותם כלפי הבורא. הרשעים הללו, מתוך ביטחון עצמי מופרז בשגשוגם, מנתקים כל קשר עם ה' ומצהירים כי אינם זקוקים לו כלל.
כאשר הם מכריזים וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ, הם למעשה דורשים מה' להסתלק מעליהם, מתוך חוסר עניין בו ורצון להשתחרר מכל ציווי אלוהי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שאמירה זו נובעת מתחושת אדנות; הרשעים סבורים כי הצלחתם ושלוותם מצויות בשליטתם הבלעדית ואינן תלויות בהשגחה עליונה. הם מאמינים כי השפע מגיע ממערכת המזלות וכוחות הטבע, ולכן עבודת ה' נתפסת בעיניהם כדבר חסר תועלת [רמב"ן, אלשיך].
בהמשך הם מוסיפים וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ, כלומר איננו מעוניינים להכיר את הנהגתך. דחיית "דרכי ה'" מתפרשת על ידי המקורות בכמה מישורים. במישור המעשי והדתי, משמעות הדבר היא מרידה בתורה, בתפילה ובעבודת הבורא [חומת אנך]. במישור המוסרי, הם דוחים במכוון את מידותיו של ה', שהן חסד, רחמים וחנינה, משום שהם אנשים מושחתים שנוהגים ברוע הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום [מלבי"ם].
גישה נוספת מעמידה את דברי הרשעים בניגוד מוחלט למשה רבנו. בעוד שמשה ביקש לדעת את דרכי ה' כדי שיוכל לפייסו בעת צרה באמצעות י"ג מידות הרחמים, הרשעים מצהירים שאין להם כל רצון בכך. מאחר שהם כופרים בהשגחה העליונה וסומכים על כוכבי השמיים, הם אינם חוששים מפורענות ואינם מרגישים כל צורך לדעת כיצד לרצות את ה' [אלשיך].