איוב קורא תיגר על התפיסה לפיה עונשו של אדם רשע בא לידי ביטוי בייסורים שיפלו על ילדיו לאחר מותו. לטענתו, ענישה כזו אינה מהווה עונש ממשי עבור הרשע עצמו.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילים מַה־חֶפְצוֹ בְּבֵיתוֹ אַחֲרָיו היא תמיהה: איזה עניין, רצון או דאגה יש לאדם במשפחתו לאחר מותו? אמנם בחייו אדם דואג לשלום בניו ומצטער בצרתם, אך לאחר שמסתלק מן העולם, אין לו כל ידיעה על הקורות אותם, הוא אינו מרגיש בצערם ואינו שמח בטובתם [רמב"ן, מלבי"ם, תקות אנוש]. מכיוון שכך, אם הרשע חי את חייו בשלווה, עונש שיוטל על בניו אחריו לא ייגע בו ולא ילמד אותו דבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה נוספת מסבירה שהתמיהה היא מה מועיל לאדם כל הרכוש והשפע שהשאיר אחריו [אבן עזרא].
קיים הבדל תהומי בין צדיקים לרשעים ביחסם לסבל בני משפחתם. בעוד שאדם צדיק יעדיף לסבול בעצמו ולא לראות את בניו נענשים בעטיו, הרשע מעדיף לחיות את חייו בשקט, ואינו חושש או דואג כלל לפורענות העתידה לבוא על ביתו אחריו, גם אם בניו יבכו על צרותיהם [אלשיך, רש"י].
ביחס למילה חֻצָּצוּ, המתארת את חודשי חייו של האדם, עולות מתוך המקורות מספר גישות פרשניות:
הגישה המרכזית מפרשת את המילה מלשון קיבוץ והשלמה. כלומר, חודשי חייו שהוקצבו לו נקבצו, נשלמו ועברו עליו בשלווה, והוא קיבל את מלוא חלקו בעולם [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון].
גישה שנייה מפרשת מלשון חיתוך וקציבה. חודשי חייו נחתכו, הוגבלו ונקצבו מראש [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], או שזמנו נחלק והופרד לחלוטין מזמנם של בניו [רמב"ן].
גישה שלישית קושרת את המילה למילה חץ, ומסבירה שחייו נפסקו וחלפו במהירות כמרוצת החץ [תקות אנוש]. בנוסף, יש מי שמבאר את המילה כמבטאת סדר, שחודשי חייו היו ערוכים ומסודרים [מלבי"ם].