שאלת הצדק האלוהי והעיתוי שבו נענש הרשע עומדת במוקד טענתו של איוב. מול התפיסה לפיה ה' משהה לעיתים את עונשם של רשעים וגובה את המחיר מצאצאיהם, עולה הדרישה לענישה ישירה, אישית ומיידית.
המילה אוֹנוֹ זוכה למספר פירושים. יש המבארים אותה במשמעות פשוטה של רשע ועוון [רש"י, אבן עזרא]. גישה מרכזית אחרת בקרב הפרשנים מפרשת את המילה כגזל ועושק שנעשו בכוח ובאלימות, או כעונש הראוי על גזל זה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם, תקות אנוש]. לעומת גישות אלו, יש המפרשים את המילה מלשון כאב, צער ושבר, בדומה לביטוי "בן אוני" [רמב"ן].
תחילת הפסוק, אֱלוֹהַּ יִצְפֹּן־לְבָנָיו אוֹנוֹ, מובנת בקרב הפרשנים כתמיהה רטורית של איוב או כהתמודדות עם טענת רֵעיו. איוב שואל האם זוהי מידת צדק שהרשע יחיה וימות בשלום, בעוד שה' צובר, שומר ומסתיר את עונשו כדי להכות את בניו אחריו, בבחינת פוקד עוון אבות על בנים [רש"י, אלשיך, אבן עזרא, מלבי"ם]. החיסרון במצב כזה הוא שאם העונש נדחה לדור הבא, הרי שהגמול האלוהי נותר נסתר מעיני הרשע ומסביבתו הקרובה [ביאור שטיינזלץ].
מתוך כך מציג איוב את חלופת הצדק הראויה בעיניו: יְשַׁלֵּם אֵלָיו וְיֵדָע. מן הראוי שה' ישלם את גמול הרעה ויביא את הצער והמכאוב על הרשע עצמו, עוד בימי חייו [רמב"ן, מצודת דוד, אלשיך]. הפרשנים מסבירים כי לענישה הישירה הזו יש שתי מטרות עקרוניות: ראשית, עצם עשיית הצדק מחייבת שהחוטא עצמו הוא שיקבל את העונש על מעשיו ולא אדם אחר [רש"י, מלבי"ם]. שנית, תכלית הענישה היא התודעה – וְיֵדָע. כאשר הרשע סופג את מפלתו על פניו, הוא מבין שהרשיע לעשות, ומכיר בבירור בכך שיש דין ויש דיין השופט את הארץ [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אלשיך, תקות אנוש].