שאלת גמולו של הרשע ומועד עונשו עומדת במוקד הדיון, כאשר עולה התהייה האם הרשע אכן חומק מעונש או שמא פורענותו רק ממתינה לשעת כושר. כדי להבין את הדיון, הפרשנים מבארים תחילה את מילות הפסוק: אֵיד משמעותו מקרה רע ואסון [מצודת ציון], או לחלופין חושך וערפל [אבן עזרא]. המילה יֵחָשֶׂךְ מובנת מלשון מניעה או הסתרה והצפנה [מצודת ציון, רש"י]. המילה רָע יכולה להתייחס לאדם הרשע עצמו או לעונש ולרעה המיועדים לו [מלבי"ם]. עֲבָרוֹת (שהטעם בה הוא באות רי"ש [מנחת שי]) מבטאת זעם וכעס, והמילה יוּבָלוּ פירושה יובאו [מצודת ציון, רלב"ג].
מתוך הבנת המילים, מתפצלים הפרשנים לשלוש גישות עיקריות בהבנת מהלך חייו של הרשע:
הגישה הראשונה טוענת כי הפסוק מתאר את חסינותו הזמנית של הרשע בעולם הזה. כאשר באה צרה לעולם, האדם הרשע נמנע ונשמר ממנה, ואף כאשר מגיעים ימים של זעם וכעס, הרעה מדלגת עליו. עובדה זו היא שמעניקה לרשע את החוצפה לאמץ את לבבו ולעמוד ללא פחד [מצודת דוד, רלב"ג].
הגישה השנייה, לעומת זאת, רואה בפסוק תיאור של עונש מושהה המצטבר וגדל. לפי כיוון זה, הרעה והצרות נשמרות ומוצפנות, והרשע נשמר מפורענות כעת רק כדי להישמר ליום הקבוע לאסונו. ביום הזעם המיועד, הנקמות והעונשים יצאו אל הפועל במלוא עוצמתם [רש"י, ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. יום זה יכול להיות יום המיתה, שבו יקבל הרשע את גמולו בעולם הבא [מלבי"ם], או יום עתידי שבו אפילו בניו של הרשע יובלו אל החורבן והאבדון [רמב"ן].
גישה שלישית וייחודית לוקחת את הפסוק לכיוון של חזרה בתשובה. לפי פירוש זה, הפסוק מתאר את תגובתם האפשרית של הרשעים מול אסון. בבוא יום הצרות, ייתכן שהרשעים ימנעו את עצמם מעשיית רע, יתוודו וישובו מדרכם, או שלכל הפחות יעשו זאת ביום מיתתם, אז יזכרו, יתמלאו יראה ויחזרו בתשובה [אלשיך].