איוב דורש את תשומת ליבם המלאה של רעיו, ומבקש מהם להאזין למציאות מטלטלת שלא תותיר להם מילים. הפרשנים מסכימים כי הקריאה פְּנוּ־אֵלַי משמעותה דרישה להקשיב היטב לדבריו ולשאלתו.
לאחר ההקשבה, איוב מצהיר וְהָשַׁמּוּ, מילה המפורשת בקרב רוב הפרשנים כהוראה להיות המומים, להשתומם ולהתפלא. באשר לסיבת התדהמה, קיימות שתי גישות משלימות. הגישה המרכזית גורסת כי התדהמה נובעת מתוכן טענתו של איוב על שלוותם והצלחתם הבלתי מוסברת של הרשעים, מציאות כה מטרידה עד שאיוב בעצמו נבהל ומשתומם כשהוא נזכר בה [רמב"ן, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי ההשתוממות היא על עצם חומרתו ועוצמתו חסרת התקדים של סבלו האישי של איוב [אלשיך].
התגובה הנדרשת לתדהמה זו היא וְשִׂימוּ יָד עַל־פֶּה, פעולה המסמלת שתיקה מוחלטת. שתיקה זו נובעת מחוסר יכולת להשיב, שכן רעיו לא ימצאו שום מענה או טענת נגד לדבריו [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, שתיקה זו נדרשת כדי שיחדלו להביא לו ראיות והשוואות לא רלוונטיות מאנשים אחרים שסבלו, משום שצערו של איוב הוא ייחודי ואין לו אח ורע [אלשיך].