הפסוק מציג דמות של אדם הסובל כל ימיו ומסיים את חייו בייסורים, בניגוד גמור לאדם השליו והמצליח שנידון לפני כן.
מי הוא אותו אדם שיָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר דווקא באדם הצדיק והקדוש [רש"י, מלבי"ם]. אדם זה סובל מקושי המזל, מחולי וממכאובים רבים לאורך כל חייו, ולבסוף מת מתוך מרירות [מצודת דוד, מלבי"ם]. הסיבה לסבל זה, לפי חלק מהדעות, היא שה' מדקדק עם הצדיקים ונפרע מהם על חטאיהם מיד בעולם הזה [רש"י].
הפסוק ממשיך ומתאר כי אדם זה וְלֹא־אָכַל בַּטּוֹבָה, כלומר, הוא חי חיים דלים ורעים, ומעולם לא זכה ליהנות מסעודה טובה וענוגה או משפע חומרי כלשהו [מצודת דוד, מלבי"ם]. יש בתיאור זה היפוך של הציפיות הטבעיות: מתוך ההשוואה בין האדם המצליח לאדם הסובל, אפשר היה להסיק בטעות שהמצליח הוא הצדיק והסובל הוא הרשע, אך טענתו של איוב מצביעה על מציאות הפוכה לחלוטין [ביאור שטיינזלץ].
לעומת גישה זו, קיים פירוש שונה לחלוטין הרואה בפסוק תיאור של בן הרשע, ולא של הצדיק. לפי תפיסה זו, הבן הוא שמת בנפש מרה בעוון אביו. הטרגדיה שלו כפולה: הוא נענש וסובל בגלל חטאי אביו, אך וְלֹא־אָכַל בַּטּוֹבָה – הוא מעולם לא נהנה מהעושר ומההצלחה שהיו מנת חלקו של האב הרשע. כך יוצא שהבן סובל מתוצאות מעשי אביו, מבלי שזכה ליהנות מפירותיהם [אלשיך].