שאלת הצלחתו של הרשע בעולם והיעדר הצדק הגלוי עומדת במרכז הדיון, כאשר הרשע פועל באין מפריע וללא חשש מביקורת או מעונש. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכתוב מבטא את חוסר האונים האנושי מול רשע בעל כוח והשפעה. בשל רוב הצלחתו ותוקפו, עולה התמיהה מִי־יַגִּיד עַל־פָּנָיו דַּרְכּוֹ, כלומר, מי יעז להוכיח את הרשע בחייו, להזהיר אותו על התנהגותו או להפחידו מפני העונש [מצודת דוד, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. מהיבט משפטי, נראה כי אין בנמצא עדים שיסכימו להתייצב מולו ולהעיד על מעשיו הרעים במקום שבו פשע [מלבי"ם]. מנגד, יש המסבירים את השתיקה מסיבה חברתית: אנשים נמנעים מלהוכיח את הרשע לא רק מתוך בושה, אלא משום שגם האדם שעשוי להוכיח חוטא בעצמו. אם ינסה להעיר לרשע, הוא יואשם בצביעות ויידרש לתקן קודם את פגמיו שלו [אלשיך].
בהמשך לכך עולה השאלה וְהוּא־עָשָׂה מִי יְשַׁלֶּם־לוֹ. הפרשנים מסכימים כי גם לאחר שהרשע מוציא לפועל את מחשבותיו הרעות, לא נמצא אדם שיהיה גיבור וחזק מספיק כדי להעניש אותו ולגבות ממנו את תשלום גמולו [מצודת דוד, מלבי"ם]. למעשה, הרשע מסיים את חייו בשלווה ומובל לקבורה מכובדת ככל אדם, מבלי שהמוות ישמש כנקמה על מעשיו [תקות אנוש].
לצד הפירוש המקובל הרואה ברשע את נושא הדברים, קיימת גישה שונה ולפיה התמיהה מכוונת כלפי ה'. לפי תפיסה זו, השאלה מִי־יַגִּיד עַל־פָּנָיו דַּרְכּוֹ מבטאת את העובדה שאין מי שיכול לערער על הנהגתו של הבורא, להגיד לו כיצד לפעול, או לדרוש ממנו דין וחשבון על כך שהוא מאפשר לרשע לעשות כרצונו מבלי לקבל על כך עונש [אבן עזרא, רש"י].