שאלת הצדק האלוהי והנהגת ה' בעולם עומדת במרכז טענתו הקשה של איוב, המציג מציאות שבה גורל האדם אינו משקף את מעשיו. איוב מצביע על כך שאדם אחד זוכה לשפע, טובה ותענוגות בשרים עד יום מותו, בעוד אדם אחר סובל ממרורות, ובסופו של דבר שניהם חולקים גורל זהה בקבר ורימה מכסה אותם. מציאות זו, שבה נראה כי אין השגחה ודין צדק בעולם הזה וכי ה' מריע לטובים ומיטיב לרשעים, מהווה את ליבת תלונתו [רמב"ן, תקות אנוש, אלשיך].
המילה זֶה מתייחסת לדעת רוב הפרשנים לאדם הרשע [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם], אם כי יש המפרשים זאת באופן כללי כמתאר אדם אחד המייצג קוטב מסוים של המציאות האנושית [ביאור שטיינזלץ, רמב"ן]. אותו אדם יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ, כלומר בתוקף ובשיא שלמותו. המילה בְּעֶצֶם מבטאת חוזק ועוצמה [מצודת ציון, רלב"ג, מלבי"ם]. משמעות הדבר היא שהוא מסיים את חייו במראה שלם, מבלי שחווה חוסר כלשהו, ללא ייסורים, מחלות או פגיעה גופנית שקדמו למותו [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מצבו המוחלט של אדם זה מתואר במילים כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן וְשָׁלֵיו. המילה שַׁלְאֲנַן מוסברת כזהה למילה "שאנן", כאשר האות למ"ד רק נוספה לה [רש"י, אבן עזרא]. מנגד, יש הרואים בה מילה מורכבת המאחדת את המילים "שלוה" ו"שאנן", אשר נכפלה כדי להדגיש ולהפליג בתיאור השקט המוחלט שבו הוא חי [מצודת ציון]. השלווה של אותו אדם מקיפה את כל רבדי חייו, שכן ישנה הבחנה בין המונחים: "שאנן" מתאר מצב שבו אין שום גורם חיצוני המטריד את האדם, ואילו וְשָׁלֵיו מצביע על השלווה הפנימית העמוקה שבה הוא שרוי [מלבי"ם].