איוב, פרק ל״א, פסוק ל״ד

דברי איוב עוסקים ביחסו לדעת הקהל, וניתן להבינם כקינה על שינוי מעמדו או כהצהרת חפות נחרצת. לפי הגישה הראשונה, איוב מצר על כך שבעבר היה בכוחו להכניע קהל של הָמוֹן רַבָּה, אך כעת המצב התהפך ודווקא וּבוּז־מִשְׁפָּחוֹת, שהם האנשים הבזויים בחברה או הלעג מצד העם, יְחִתֵּנִי, כלומר שוברים ומפחידים אותו. השפלה עמוקה זו גורמת לו לשתוק, כפי שהוא אומר וָאֶדֹּם, ומרוב פחד ובושה הוא מחליט כי לֹא־אֵצֵא פָתַח ביתו. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת את המילה אֶעֱרוֹץ כלשון פחד, ורואה בפסוק שאלה רטורית שנועדה להוכיח את ניקיון כפיו. איוב שואל האם אי פעם פחד מההמון או מביזיון חברתי עד כדי שתיקה והסתגרות, ומשיב בשלילה משום שמעולם לא חטא בסתר והוא אינו ירא מהחברה.