זעקתם של החלשים והעשוקים אינה נעלמת מעיני ההשגחה, אלא עולה ומגיעה אל כיסא הכבוד. סטייתם של הרשעים מדרך הישר, וגזל החלשים על ידם, הם אלו שגורמים לְהָבִיא עָלָיו – אל ה' – את תלונתם וזעקתם של הנפגעים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בתגובה לכך, ה' מאביד את הרשעים מן העולם כדי להשיב להם כגמולם על העושק, שכן הוא שומע את צעקתם של כלל הנעשקים, בין אם מדובר באדם יחיד ובין אם מדובר ברבים [מצודת דוד].
מתוך כך, עולה התמודדות עם תמיהה אמונית קשה: מדוע לעיתים נראה כי הרשע ממשיך במעשיו באין מפריע, בעוד העשוק צועק ומתרעם אל ה' ואינו נענה? התשובה היא שה' אכן שומע את צעקת העניים תמיד. עם זאת, לעיתים הרשע משמש באופן זמני כ"שבט אפו" של ה' – כלי שרת שנועד להעניש בני אדם אחרים על חטאיהם. רק לאחר שתסתיים התקופה שהוקצבה לאותו רשע להעניש אחרים, ייפרע ה' גם ממנו על מעשיו [מלבי"ם].
גישה שונה לחלוטין קושרת את הפסוק לתקופת שעבוד מצרים ולתכלית ייסוריו של איוב. לפי פירוש זה, הפסוק נועד לשלול את הטענה שה' הביא ייסורים על איוב רק כדי להסיט את השטן מלקטרג על עם ישראל. על פי קו מחשבה זה, המילה דל מכוונת לאיוב עצמו, והמילה עניים מתייחסת לעם ישראל. הטענה היא שלא ייתכן שה' יביא על עצמו את צעקתו של איוב רק כדי להציל את ישראל, שהרי היה פשוט ונכון יותר להקשיב ישירות לצעקתם של ישראל, שזעקו אליו באותה עת ממצרים, ולהצילם [אלשיך].