דבריו הקשים ביותר של איוב מובאים כאן כטענה המערערת על עצם הכדאיות שבעבודת ה'. אליהוא מצטט את איוב כדי להצביע על הסתירה שבדבריו ועל חומרת טענותיו כלפי ההשגחה העליונה. המילים כִּי־אָמַר מקשרות את הפסוק לדברים הקודמים, ומציגות את שיא טענתו של איוב, שלפיה אין לאדם כל הנאה או תועלת כשהוא בוחר ללכת בדרכי ה' ולשמור את פקודיו [מצודת דוד, מלבי"ם]. טענה זו נתפסת כעקירת יסוד אמוני, ומשום כך תמה אליהוא כיצד דברים קשים כל כך יצאו מפיו של אדם צדיק כאיוב. מתוך כבוד לאיוב וקושי להוכיחו ישירות על דברים כה חמורים, אליהוא בוחר להפנות את תוכחתו אל החכמים השומעים ולא ישירות אליו [אלשיך].
הפרשנים מסכימים פה אחד כי משמעות המילים לֹא יִסְכָּן היא שלא תצמח לאדם כל תועלת, הנאה או רווח אישי [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, מצודת ציון]. המילה בִּרְצֹתוֹ מתפרשת לרוב במשמעות של עשיית רצון ה' ומציאת חן בעיניו [אבן עזרא, מצודת ציון], אך יש המפרשים אותה גם מלשון ריצה והליכה, כלומר התהלכותו של האדם עם ה' ודבקותו בו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
טענתו של איוב נובעת מחווייתו האישית; הוא רואה בעצמו אדם תמים וצדיק, שבכל זאת באו עליו ייסורים כבדים ללא עוול בכפו [מלבי"ם]. מתוך כך הוא מסיק כי ההשגחה האלוהית אינה מתגמלת את הצדיקים, ומתרעם על כך שאין כל יתרון לאדם השומר על תמימות דרכיו. לפי התפיסה המרירה שאיוב מציג, אם אדם נפגע וסובל על אף שלא פשע, הרי שאין כל טעם בעבודת הבורא [רמב"ן].