דבריו של איוב כלפי שמיים מעוררים תמיהה כיצד אדם חכם מוציא מפיו טענות כה פגומות. התשובה לכך היא שדבריו אינם נובעים מכפירה, אלא מתוך מצוקה עמוקה וחוסר הבנה של דרכי הנהגת ה'. איוב נותר חזק באמונתו בצדקת הבורא, אך הניסיון הקשה והייסורים העזים שיבשו את דעתו וגרמו לו להגיב בחוסר השלמה, כעגל שאינו מורגל בעול [אלשיך, מצודת דוד]. לולא עוצמת הכאב שפגעה בשיקול דעתו, היה איוב מודה לאמת [מצודת דוד].
חוסר החכמה של איוב בא לידי ביטוי בעצם דרישתו לערוך משפט מול ה' [ביאור שטיינזלץ], שכן הוא חסר את הידע ההשקפתי הנדרש כדי להבין את מצבו לאשורו [אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין שני חלקי הפסוק, ומסבירים כי טענותיו של איוב נשללות בשני מישורים שונים של ההכרה האנושית [מלבי"ם]. כאשר נאמר שהוא מדבר לֹא־בְדַעַת, הכוונה היא לידע הנרכש באמצעות ניסיון החיים והבחינה המעשית. לעומת זאת, המילה בְהַשְׂכֵּיל מתייחסת לשכל הטהור ולהיקשי התבונה. מכאן שדברי איוב שגויים לחלוטין, שכן הם אינם נתמכים לא על ידי המציאות המוכרת מן הניסיון, ואינם עומדים במבחן ההיגיון והשכל.