איוב, פרק ל״ד, פסוק ד׳

אליהוא מזמין את שומעיו לברור מעמיק והוגן של טענותיו של איוב, במטרה להגיע לחקר האמת.

הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה־לָּנוּ היא בקשה לערוך דיון צדק נטול פניות כדי לברר את הדברים לאשורם. הרמב"ן מציין כי יש המפרשים את המילה נִבְחֲרָה מלשון בחינה ובדיקה, אך הוא מעדיף את הפירוש המילולי של בחירה ורצון במשפט צדק. המלבי"ם מציע רובד פילוסופי ומעמיק יותר וטוען כי מִשְׁפָּט אינו רק דיון, אלא יסוד הגיוני אחיד. לשיטתו, אליהוא דורש מהנוכחים לבחור נקודת הנחה עקבית אחת לדיון, ולא לדלג בין טענות הסותרות זו את זו כפי שעשה איוב. על פי גישה נוספת, מטרת המשפט היא להכריע ספציפית בטענתו של איוב כי הוא צדיק וסובל על לא עוול בכפו [תקות אנוש].

הקריאה נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה־טּוֹב משמעותה להבדיל בין הצדק לחוסר הצדק [מצודת דוד], ולמצוא את הדרך הטובה והנכונה ללכת בה באמונת ה' [רמב"ן]. אף על פי שאליהוא מציג את עצמו כגורם ניטרלי המבקש לברר את הדברים במשותף, בפועל הוא עתיד לנקוט עמדה מובהקת וברורה בדיון זה [ביאור שטיינזלץ].

האלשיך מציע חלוקה רעיונית של הפסוק, בהתבסס על הפסוק הקודם שפנה אל "חכמים" ואל "יודעים". לשיטתו, החלק הראשון, מִשְׁפָּט נִבְחֲרָה־לָּנוּ, מופנה אל החכמים. מכיוון שהם עלולים להתבייש להודות בטעותם פומבית, אליהוא מבקש מהם לפחות לבחור את האמת בלבם. לעומת זאת, החלק השני, נֵדְעָה בֵינֵינוּ מַה־טּוֹב, מופנה אל ה"יודעים", שהם במדרגה פחותה ואינם צד ישיר בוויכוח. איתם ניתן לנהל דיון פתוח וגלוי, ולהגיע להסכמה משותפת על האמת ללא חשש מבושה.