התרחקות האדם מהשגחת ה׳ נובעת לעיתים קרובות מחוסר הבנה עמוק של הנהגתו בעולם, דבר המוביל למעגל של חטא, עיוורון רוחני ועונש.
הפרשנים נחלקו בהבנת פשר הביטוי אֲשֶׁר עַל־כֵּן, המקשר בין מעשי הרשעים לבין הדין שנגזר עליהם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי משמש כמילת סיבה, במשמעות של "מפני ש-" או "כי". לפי כיוון זה, הרשעים באים על עונשם ואובדים מן העולם משום שהם אלה שסטו מדרך הישר [רמב"ן, מצודת דוד], ובמעשיהם הרעים הביאו לכך שצעקת העניים והדלים תעלה לפני ה׳ [רש"י].
מנגד, יש המפרשים את הביטוי כמתאר תוצאה ("לכן"). לפי גישה זו, מכיוון שה׳ אינו מעניש את הרשעים באופן גלוי ומיידי לעיני כול, מתעורר בקרב בני האדם ספק לגבי קיומה של השגחה בעולם. בעקבות הספק הזה, סָרוּ מֵאַחֲרָיו – ליבם של בני האדם מתמלא בעזות לעשות רע, ועל כן אין זה פלא שהם מתרחקים מה׳ [מלבי"ם, אלשיך].
חלקו השני של הפסוק, וְכׇל־דְּרָכָיו לֹא הִשְׂכִּילוּ, מצביע על שורש הבעיה: הרשעים לא למדו ולא הבינו [ביאור שטיינזלץ] אפילו דרך אחת מדרכי ה׳ [מצודת דוד]. חוסר ההבנה שלהם מתבטא בכך שהם אינם קולטים כי הסתרת העונש אינה מעידה על עצימת עיניים אלוהית, אלא היא פעולה מכוונת שנועדה להותיר לאדם מרחב אמיתי של בחירה חופשית [מלבי"ם].