הפסוק מצהיר באופן מוחלט על צדקתו של ה' ועל כך שאינו מעוות את הדין. המילים אַף־אׇמְנָם מתפרשות כקביעה עובדתית שמשמעותה "לאמיתו של דבר" [ביאור שטיינזלץ], או כביטוי מקוצר שמשמעותו קל וחומר שהאמת היא שאֵל לֹא־יַרְשִׁיעַ [מצודת דוד]. הכוונה במילים אלו היא שה' לעולם לא יעניש אדם חף מפשע בעונשו של רשע, וכאשר נאמר שלֹא־יְעַוֵּת מִשְׁפָּט, הכוונה היא שאפילו את שורת הדין הוא לא יטה כדי למנוע מאדם את השכר המגיע לו [מצודת דוד].
מעבר לפירוש המילולי, הפרשנים מציגים גישות שונות להבנת משמעות הצדק האלוהי בפסוק. גישה אחת מרחיבה את המבט להיקף הבריאה כולה. לפי תפיסה זו, גם אם ה' יחליט להחריב את כדור הארץ ולהמית את כל החי שעליו למען קיומה הכללי של המציאות, אין בכך רשע או עיוות משפט. זאת משום שכל הארץ היא כאין וכאפס לעומת הבריאה כולה, ולכן איסוף נשמות החיים חזרה אל ה' נחשב לחלק מהסדר הטבעי של המציאות [מלבי"ם].
לעומת גישה קוסמית זו, ישנה גישה המפרשת את הפסוק כמענה לטענה ספציפית הנוגעת לסבלו של איוב ביחס לעם ישראל. לפי פירוש זה, הפסוק שולל את הסברה שה' הביא ייסורים על איוב רק כדי להעסיק את המקטרג ולהציל בכך את ישראל. גישה זו דורשת את שמות ה' בפסוק כמייצגים מידות שונות: השם אֵל מסמל את מידת החסד, ולכן ה' לא ירשיע את איוב ויעניש אותו על לא עוול בכפו רק כדי לעשות חסד עם ישראל. במקביל, השם וְשַׁדַּי מסמל את מידת הדין הקשה, ולכן ה' לא יעוות משפט בכך שיפגע באיוב הזכאי ובו בזמן יעלים עין מחטאיהם של ישראל [אלשיך].