הצדק האלוהי מבוסס על דיוק מוחלט, ללא עוול או משוא פנים, ועל כן אין לאדם עילה לערער עליו. בדבריו לאיוב, אליהוא מבקש להפריך את הטענה כאילו ה' מעליל עלילות שווא על בני האדם או מעניש אותם מעבר למידת חטאם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שה' אינו טופל על האדם אשמות כוזבות ואינו מעניש אותו בתוספת על מה שראוי לו. המילה עוֹד מפורשת כאן בלשון תוספת וריבוי. ה' בוחן את מעשי האדם לפרטיהם ומשלם לו בדיוק כפי המגיע לו, מבלי להוסיף על פשעיו המקוריים כשהוא בא להתווכח עמו בדין. כתוצאה מצדק אבסולוטי זה, לא נותר לאדם פתח לַהֲלֹךְ אֶל־אֵל בַּמִּשְׁפָּט, כלומר, אין לו זכות או סיבה לבוא בטענות כלפי ה' ולדרוש ממנו משפט צדק, שכן המשפט כבר נעשה בצורה המדויקת והראויה ביותר.
גישה משלימה מציעה כי ה' כלל אינו מטיל על האדם את המשא והחובה לטעון ולשפוט כנגדו [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את הביטוי יָשִׂים עוֹד בהקשר של גזירת העתיד, כלומר שה' מסדר וגוזר מראש את מה שיתרחש [רלב"ג]. מבחינה לשונית, בביטוי אֶל־אֵל, המילה הראשונה משמשת כמילת יחס של כיוון, ואילו השנייה היא שמו של ה' [מנחת שי].
בניגוד להבנה המקובלת של המילים, ישנה דעה חולקת הגורסת כי המילה עוֹד אינה מציינת תוספת, אלא משמעותה "לעולם" או "לנצח". לפי פירוש זה, הצירוף אֶל־אֵל מתפרש כמו "עם אל", והכוונה היא שה' ילך עם האדם במשפט לעולמי עד [תקות אנוש].
רובד פרשני נוסף, בעל אופי פילוסופי, בוחן דרך פסוק זה את מותר האדם מן הבהמה. לפי תפיסה זו, המילה אִ֭ישׁ מכוונת למין האנושי כולו. ה' שם באדם דבר מה עוֹד, כלומר תוספת שאינה קיימת בבהמה – היא הנשמה. נשמה זו היא שעתידה לתת דין וחשבון, ועל כן עליה לַהֲלֹךְ אֶל־אֵל בַּמִּשְׁפָּט. מכיוון שהכל גלוי וידוע לפני שופט כל הארץ, המשפט נעשה מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת של מעשי האדם, ואין מקום לספק האם ה' רואה את דרכיו [אלשיך].