דברי אליהוא לאיוב מציבים אתגר רטורי נוקב מול הניסיון האנושי להבין ולנהל את הצדק האלוהי. התוכחה מתמקדת ביומרתו של האדם להכתיב לה' את דרכי ההשגחה, תוך בחינת היחס שבין ייסורים, בחירה חופשית וטובת הנפש.
בתחילת דבריו שואל אליהוא הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה. כלומר, האם ה' זקוק להתייעץ עמך או לגבות ממך תשלום כאשר הוא מחליט לשלם לאדם רעה או טובה? [רש"י, אבן עזרא, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. המילה ישלמנה מתפרשת גם במשמעות של השלמת עשיית הפעולה [רלב"ג]. גישה אחרת רואה בכך עקיצה כלפי יומרנותו של איוב: האם אתה סבור שרק ממך תושלם החקירה בדבר משפט ה'? [מצודת דוד]. לחלופין, הדברים מופנים כלפי תלונתו של איוב על כך שה' מעכב את עונשם של הרשעים. אליהוא שואל אותו: האם ה' לוקח מידך את תשלום עונשם, שאתה כה מוטרד מכך שהוא מאריך להם אף מתוך חכמתו? [מלבי"ם].
אליהוא ממשיך ומוכיח את איוב על יחסו לייסורים באומרו: כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי. איוב מאס בייסוריו ואף בחייו מתוך כעס על הנהגת ה' [רש"י, תקות אנוש, ביאור שטיינזלץ]. המוקד כאן הוא מאבק השליטה: האם איוב סבור שהוא זה שיבחר את אופן וזמן התשלום והעונש, ולא ה'? [רש"י, מלבי"ם]. אליהוא גם מציב את עצמו מול איוב ושואל: האם אתה לבדך תבחר את האמת ותמאס בדברי אחרים, ולא אני, שגם לי יש דעת להבין? [מצודת דוד, תקות אנוש].
מעבר לשאלת השליטה, הפרשנים מצביעים על חוסר הבנתו של איוב את תכלית הייסורים. ישנם בני אדם המואסים בסבל מועט וזמני, למרות שהוא נועד להביא להם טובה נצחית ורבה [אבן עזרא]. למעשה, הייסורים באו לטובתו ולזכותו של איוב, והיה עליו לבחור בהם מרצונו כשם שהוא בוחר בחיים, שכן ה' מביא אותם מתוך ידיעת סודם לטובה. יתרה מכך, עתיד לבוא יום שבו איוב עצמו יבחר בייסורים הללו ואף יבקש מה' להביא עליו עוד כמותם, כדי לפדות את נפשו מאבדון [רמב"ן].
זווית עמוקה נוספת בוחנת את הדברים מבעד למתח שבין הגוף לנפש. הייסורים החומריים הם תשלום הכרחי שהגוף משלם כדי למרק את הנפש שנטמאה. איוב שגה בכך שריחם על גופו ומאס בייסורים אלו, במקום להבין שהנפש היא העיקר. ה' אינו זקוק להתרצות בייסורי הגוף, אלא איוב הוא זה שהיה צריך לבחור בהם כדי להציל את נפשו ולהשיבה אל מקורה העליון [אלשיך].
בסיום דבריו קורא אליהוא: וּמַה יָּדַעְתָּ דַבֵּר. כלומר, אלו טענות הגיוניות נותרו לך להשיב מול דברים אלו, שאין עליהם כל סתירה? [מצודת דוד, מלבי"ם, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר של מאבק הגוף והנפש, אליהוא מגחיך את עצם טענתו של איוב: כוח הדיבור הוא תכונה רוחנית של הנפש. כיצד יכול איוב להשתמש בכלי של הנפש כדי לטעון לטובת החומר, שבעצמותו אינו אלא אבן דוממת שאינה יודעת לדבר כלל? [אלשיך].