הגישה הנכונה והראויה של האדם העומד מול ייסורים אינה להחזיק בטענה שהוא צדיק גמור ולבעוט בהנהגת ה', אלא לפנות אליו מתוך ענווה, להודות על חטאיו הידועים ולבקש הדרכה על אלו הנסתרים ממנו.
המילה בִּלְעֲדֵי מתפרשת בקרב רוב הפרשנים במשמעות של מלבד, והמילה אֶחֱזֶה משמעה אראה או אבין. על פי קו חשיבה זה, האדם פונה אל ה' ואומר בִּלְעֲדֵי אֶחֱזֶה, כלומר, מלבד מה שאני מסוגל לראות ולהבין בעצמי מתוך דבריך, אַתָּה הֹרֵנִי, למד אותי את הדרך הנכונה ואת מה שנעלם מעיניי (רש"י, מצודות, ביאור שטיינזלץ). אבן עזרא מפרש את המילה בִּלְעֲדֵי במשמעות של אשר, כלומר את אשר לא אראה, למד אותי. הרמב"ן מוסיף כי האדם מתפלל שה' ינקה אותו משגיאות שנעלמו מידיעתו וישמור אותו מחטאים במזיד. נדבך נוסף וייחודי מציג האלשיך, המפרש כי החטאים שהאדם אינו רואה הם חטאים שביצע בגלגול נשמות קודם, ועל כן הוא זקוק להדרכת ה' כדי לתקנם.
המשך הפסוק, אִם עָוֶל פָּעַלְתִּי לֹא אֹסִֽיף, מבטא את הקבלה לעתיד. האדם מצהיר שאם חטא ועשה עוול מתוך חוסר ידיעה, ברגע שה' ילמד אותו את הדרך הנכונה הוא לא ישוב לעשות זאת (מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ). אבן עזרא ממקד את העוול המוזכר כאן לחטאים שנעשו בדיבור.
מנגד, המלבי"ם מציג קו פרשני שונה לחלוטין, שבו הדברים אינם נאמרים מפי האדם אל ה', אלא להפך. לשיטתו, פסוק זה הוא המשך ישיר לפסוק הקודם, ובו ה' פונה לאדם שמתווכח עמו במשפט ושואל אותו באופן רטורי האם אתה חושב שאתה רואה ויודע יותר ממני? האם יעלה על הדעת שאני אומר לך למד אותי את מה שלא ראיתי, ואם עשיתי עוול לא אוסיף? קריאה זו ממחישה את חוסר ההיגיון שבתלונות האדם כלפי ההשגחה האלוהית.