איוב, פרק ל״ד, פסוק י״ג

שאלת הריבונות המוחלטת של הבורא והשלכותיה המוסריות עומדת במרכזו של טיעון זה, המבקש להוכיח כי כוחו האינסופי של ה' שולל כל אפשרות של עוול או רשע מצידו.

הפרשנים מבארים כי משמעות המילה פָקַד היא ציווה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה מציגות שאלה רטורית: מי ציווה על ה' לברוא את הארץ, או מי מושל עליו ויכול לדרוש ממנו דין וחשבון? התשובה הברורה היא שה' פעל לבדו, ומתוך רצונו החופשי ברא את העולם וסידר בו את כלל המערכות בחכמה מופלגת ומושלמת [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד].

מתוך קביעה זו נגזרת מסקנה מוסרית לגבי השגחת ה'. כיוון שהוא המקור לכל ואין מעליו שום גורם מפקח, לא ייתכן שהוא יחפש תואנות שווא כדי להתנכל לבריותיו או יפגע בהן ללא סיבה. מי שברא את תֵּבֵל כֻּלָּהּ לא עשה זאת לריק או כדי להרע, ובהיותו השופט העליון של כל הארץ, מן הנמנע שיעוות משפט או ינהג ברשע [רש"י, רמב"ן, ביאור שטיינזלץ].

מול הגישה הכללית והפילוסופית הזו, קיימת נקודת מבט ייחודית הקושרת את הפסוק ישירות לייסוריו של איוב. לפי פירוש זה, המילה אָרְצָה משמעותה "לארץ", והפסוק רומז לירידתו של השטן לפגוע באיוב. השאלה בפסוק היא מי ציווה על השטן לרדת לארץ, והתשובה קשורה להמשך: מי שקיים את תֵּבֵל כֻּלָּהּ. על פי תפיסה זו, ה' כיוון את קטרוגו של השטן כלפי איוב כדי להסיט את תשומת ליבו מעם ישראל, שכן פגיעה בישראל הייתה מביאה להחרבת העולם כולו. נמצא אפוא שדווקא הפגיעה באיוב היא זו שהבטיחה את קיומה והצלתה של תבל כולה [אלשיך].