השגחת ה׳ על בני האדם היא מוחלטת, מקיפה ואינה מותירה מקום להסתרת מעשים או כוונות. הראייה האלוהית בוחנת את האנושות כולה בשוויון גמור, ומשגיחה על כל אדם באשר הוא, בין אם הוא עשיר ובין אם הוא עני [רמב"ן, מצודת דוד].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין שני חלקי הפסוק, ומסבירים כי הראייה האלוהית פועלת במספר רבדים. גישה אחת מבחינה בין פנים לחוץ: דַּרְכֵי־אִישׁ מתייחסות לעולמו הפנימי של האדם, כלומר לדרכי נפשו, מחשבותיו ומידותיו, בעוד שהמילה צְעָדָיו מכוונת לפעולותיו המעשיות והחיצוניות [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה כאן הבחנה בין הכלל לפרט: ה׳ משגיח על האדם באופן כללי בדרכו, אך גם יורד לפרטים הקטנים ביותר ובוחן כל צעד וצעד בנפרד [אלשיך].
מתוך הבנת ההשגחה המדוקדקת הזו, עולה תשובה לשאלת השתהות העונש לרשעים. בניגוד לבשר ודם, אשר ממהר להעניש את המורדים בו מתוך חוסר ידיעה או מתוך פחד שהחוטא יברח ויחמוק מעונש, ה׳ אינו זקוק למהירות. מאחר שעיניו פקוחות על כל צעד, אין כל חשש שהחוטא ייסתר ממנו [מלבי"ם, אלשיך]. מערכת הגמול והעונש היא ודאית, ואפילו המוות והחושך לא יוכלו להציל את האדם מלתת דין וחשבון על מעשיו [תקות אנוש]. משום כך, כאשר מגיעה שעת הפורענות, ה׳ יכול לאבד את החוטאים במהירות וללא צורך בסיבה מקדימה נוספת [מצודת דוד]. לאור כל זאת, המסקנה העולה היא שעל האדם לחדול מלהרהר אחר מידותיו של ה׳, ועליו להבין שאין כל טעם לנסות ולהיכנס עמו למשפט [אבן עזרא].