אליהוא מציג את תמצית טענותיו של איוב כנגד ההשגחה והצדק האלוהי. איוב מצהיר על עצמו צָדַקְתִּי, כלומר אני אדם צדיק וזכאי, אך קובל על כך שה׳ הֵסִיר מִשְׁפָּטִֽי. משמעות הסרת המשפט היא שה׳ לא שפט אותו כראוי, מנע ממנו את משפט הגמול המגיע לו על מעשיו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וסילק את האפשרות להוכיח את צדקתו [רש"י].
מתוך קביעה זו עולות שתי מסקנות תיאולוגיות שונות בכוונת איוב. גישה אחת מסבירה כי דברי איוב מבטאים שלילה של ההשגחה הפרטית. ההיגיון של איוב הוא שאם הוא אכן צדיק ונענש בחינם, ומכיוון שה׳ אינו יכול לעשות עוול, בהכרח הייסורים לא הגיעו מאת ה׳ או ממשפטו. לכן, איוב תולה את סבלו בגורל עיוור ובמזל רע, ומסיק שה׳ אינו משגיח על בני האדם הפרטיים [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת רואה בהסרת המשפט פעולה אלוהית מכוונת, אך לא כלפי איוב. לפי תפיסה זו, ה׳ סילק את המשפט הצודק מאיוב והטיל עליו ייסורים כדי להעסיק את השטן בו, ובכך להניח לעם ישראל ולהצילם [אלשיך].