אליהוא פונה אל איוב בדרישה ישירה להטות אוזן ולהפעיל את שכלו לקראת הטענות שיוצגו בפניו. בדבריו, הוא מבקש לגרום לאיוב להבחין בסתירות הפנימיות שקיימות בטענותיו שלו כלפי צדקתו של ה' במסגרת הנהגת העולם [מלבי"ם, תקות אנוש].
בביאור המילים וְאִם בִּינָה קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה, המשותפת לרוב הפרשנים, רואה במילה שם עצם המבטא תנאי: אם יש בך בינה ולב להבין, שמע והבן את דבריי הבאים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, תקות אנוש]. לעומת זאת, גישה שניה מפרשת את המילה כפועל בלשון ציווי, כלומר: אם ברצונך להבין – התבונן והבן. הוכחה לדעה זו נמצאת בהטעמה המקראית של המילה, המוטעמת בהברה הראשונה (מלעיל), בניגוד לשם העצם הרגיל "בינה" שמוטעם בסופו [רש"י, תקות אנוש].
הקריאה הכפולה בהמשך הפסוק, שִׁמְעָה זֹּאת וכן הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי, מתפרשת כבקשה כללית להקשיב להמשך הטיעונים ולמשל שעתיד להיאמר [מצודת דוד, מלבי"ם]. עם זאת, יש מי שמוצא בכפילות זו חלוקה לשני מצבים אפשריים התלויים ברמתו של השומע: אם אכן יש לאיוב בינה, די לו בשמיעה קלה ופשוטה (שִׁמְעָה זֹּאת) כדי להבין דבר מתוך דבר. אך אם אין בו בינה מספקת, נדרש ממנו להאזין היטב ובתשומת לב עמוקה (הַאֲזִינָה לְקוֹל מִלָּי) לתוכן הדברים עצמם, ולהתמקד בהיגיון שבהם מבלי לפסול אותם בשל גילו הצעיר של הדובר [אלשיך].