הצדק האלוהי אינו שרירותי, אלא מהווה השתקפות מדויקת של מעשי האדם ומידותיו. גורלו של האדם אינו נקבע במקרה, אלא נגזר ישירות מהבחירות שהוא עושה ומאורח חייו, כאשר כל מעשה מוליד את התוצאה הראויה לו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ה׳ משלם לאדם על מעשיו באופן של מידה כנגד מידה, בדיוק נמרץ ובמשקל [רמב"ן, מצודת דוד]. המילה יַמְצִאֶנּוּ מתפרשת מלשון הזמנה, הכנה והושטה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, מה שנראה לאדם לעיתים כמקרה עיוור, הוא למעשה השגחה מכוונת שבה ה׳ מזמן לאדם אירועים ומצבים התואמים במדויק את דרכיו ואת עלילותיו [רמב"ן].
גישה מעמיקה יותר מציעה כי ה׳ אינו מעניש או מתגמל בעצמו באופן ישיר, אלא המעשה עצמו הוא שפועל את פעולתו. כל פעולה של האדם בוראת כוח רוחני, כך שמעשה טוב יוצר כוח מטיב, ועוון יוצר כוח משחית. לפיכך, החטא של האדם הוא זה שמזמן ומכין את הנסיבות הטבעיות שדרכן תבוא עליו הרעה [אלשיך]. עיקרון זה של תשלום מדויק על פי המעשה מומחש במסורת לפיה ייסורי איוב באו עליו באותה דרך שבה ייעץ לפרעה לשעבד את ישראל ולקחת את ממונם [חומת אנך].
לצד ההקפדה על התשלום עבור המעשה, קיים רובד נוסף של התחשבות בטבע האנושי. הפסוק מבחין בין פֹעַל – המעשה החיצוני עצמו, לבין אֹרַח – דרך הנפש והתכונות הפנימיות. ה׳ אינו שופט את האדם לפי אמות מידה עליונות ובלתי מושגות, אלא שופט אותו בסטנדרטים אנושיים, תוך התחשבות בחולשתו החומרית וביצרו. יתרה מכך, המשפט מותאם אישית לכל אדם ואדם, ולכן מופיעה המילה אִישׁ המציינת את הפרט. ה׳ בוחן מאיזו תכונת נפש נבע המעשה ומתחשב בה; כך, למשל, אדם שכעסנות היא טבעו המולד יישפט על התפרצות זעם באופן שונה מאדם שאינו נוטה לכך בטבעו [מלבי"ם].