כוחו של ה' והשגחתו בעולם הם מוחלטים, והוא השולט הבלעדי על מצבי השלווה והסערה בחיי האנושות. הפסוק מציג את ריבונותו המלאה של האל, אשר פעולותיו אינן ניתנות לערעור או לשינוי על ידי שום כוח אחר.
כאשר וְהוּא יַשְׁקִט, כלומר כאשר ה' בוחר להעניק מנוחה, להרגיע מלחמות או להציל את החלשים והדלים מיד עושקיהם [רש"י, רמב"ן, שטיינזלץ, תקות אנוש], אזי וּמִי יַרְשִׁעַ. הפרשנים נחלקו בהבנת המילה יַרְשִׁעַ. גישה אחת מסבירה זאת במשמעות של רשע ופגיעה: אם ה' מעניק שלווה, איש אינו יכול להרע לאותם אנשים או להמשיך לפעול ברשעות כלפיהם [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ]. מנגד, פרשנים אחרים מפרשים את המילה מלשון רעש, חרדה ובלבול. לפי פירוש זה, השאלה היא מי יוכל לעורר מהומות, מלחמות וחרדה כאשר ה' גוזר על אדם או אומה לשבת בשקט ובבטחה [אבן עזרא, רמב"ן, מצודת דוד, מצודת ציון].
לעומת זאת, כאשר המצב הפוך וְיַסְתֵּר פָּנִים – כאשר ה' מסלק את השגחתו, מונע את חסדו או אף מאפשר לאנשים רשעים לשלוט כדי להעניש את החוטאים [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, תקות אנוש] – עולה השאלה וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ (מי יראה אותו). רוב הפרשנים מסבירים כי בזמן הסתר פנים, ההשגחה האלוהית נעלמת ואיש אינו יכול לראות או להבין את דרכי ה' [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ], ואין מי שיוכל למנוע ממנו לעשות כרצונו [תקות אנוש]. פירושים נוספים מציעים כי משמעות הראייה כאן היא עזרה לזולת: כשאין השגחה אלוהית, אין מי שיראה את האדם במצוקתו כדי לספק את צרכיו [מצודת דוד] או כדי להושיעו מיד ה' [רמב"ן].
את כל הפעולות הללו של השקטה או הסתרת פנים, ה' עושה וְעַל־גּוֹי וְעַל־אָדָם יָחַד. קיימת הסכמה רחבה בקרב הפרשנים כי הנהגת ה' שווה וזהה בין אם מדובר באומה שלמה, בכלל האנושות, או באדם יחיד ופרטי. הוא משגיח ופועל באותה מידה וביכולת מוחלטת גם על הכלל וגם על הפרט. ברובד נוסף, גישה פרשנית ייחודית מוסיפה כי כשם שאין כוח אנושי שיכול לשנות את החלטות ה', כך גם כוחות רוחניים ומקטרגים בבית דין של מעלה אינם יכולים למנוע מה' להשקיט או להסתיר פנים, וקטרוג על אדם יחיד אינו מונע קטרוג על אומה שלמה במקביל [אלשיך].