השמועה הדרמטית על הקמת מזבח עצמאי בעבר הירדן המזרחי מכה גלים בקרב השבטים המערביים ומעוררת מתיחות מיידית. אופן הפצת השמועה נלמד מן המילה לֵאמֹר. בדרך כלל, אין להפיץ שמועות שליליות על אחרים, ולכן עולה השאלה כיצד התאפשר להעביר את המידע ולהקהיל את כל העם. התשובה לכך היא שהקבוצה הראשונה ששמעה את הדברים קיבלה רשות והוראה מפורשת ממקימי המזבח להפיץ את הבשורה, מה שמעיד כי המעשה לא נעשה במחשכים. לחלופין, ייתכן שהשמועה התקבלה מלכתחילה על ידי עדים כשרים כדין, ולכן היה ראוי ונכון להעבירה הלאה לכלל הציבור [אלשיך].
החשש הכבד של בני ישראל נבע ממהות המבנה. הפסוק אינו מדבר על מזבח סתמי, אלא משתמש במילים אֶת הַמִּזְבֵּחַ בה"א הידיעה. מכך הסיקו השומעים כי שבטי עבר הירדן בנו העתק מדויק של המזבח המרכזי והידוע שניצב במשכן שילה [מלבי"ם].
מיקומו של המזבח מתואר במילים אֶל מוּל ארץ כנען, כלומר בשיפולי הארץ ובקצותיה [ביאור שטיינזלץ]. אולם, מעבר לתיאור הגיאוגרפי, המיקום נתפס כאיום של ממש. בני ישראל חשדו שהמזבח נבנה במכוון כשהוא פונה אל עבר ארץ כנען, במטרה למשוך ולהטות את לבם של תושבי הארץ המערבית לעזוב את המרכז הרוחני בשילה, ולעבור לעבוד במזבח החדש [מלבי"ם].