הפרידה מן השבטים שמעבר לירדן עוצרת לרגע כדי להתמקד במצבו הייחודי של חצי שבט מנשה. הכתוב מבקש להבהיר את הרקע הגיאוגרפי וההיסטורי לפיצול השבט, ומתוך כך להסביר את היחס המיוחד שהעניק להם יהושע לפני חזרתם לביתם.
בביאור מילות הפסוק, המילה יָ֑מָּה משמעותה מערבה [ביאור שטיינזלץ], והמילה כִּי מתפרשת במובן של "כאשר" [ביאור שטיינזלץ]. בנוסף, המילה הכתובה בפסוק היא "מעבר", אך על פי מסורת הקריאה יש לקרוא אותה בְּעֵ֥בֶר [מנחת שי].
הפרשנים מסבירים כי אזכור נחלתו של חצי שבט מנשה נועד לתת טעם מדוע רק חצי מהשבט הצטרף לבני ראובן וגד במסעם חזרה מזרחה [מצודת דוד, רד"ק]. באשר לכפילות הברכה והשילוח בפסוק (וְ֠גַ֠ם כִּֽי־שִׁלְּחָ֧ם... וַֽיְבָרְכֵֽם), ישנה גישה הסבורה כי יהושע בירך את חצי שבט מנשה בדיוק כפי שבירך את שאר השבטים [רש"י], והוסיף להם דברי פרידה [מצודת דוד]. לפי קו מחשבה זה, הברכה הכפולה ניתנה לכלל השבטים החוזרים כדי להשלים את דבריו, וישנו מדרש המציין כי השבטים נטלו רשות, השתהו יומיים, ולכן נטלו רשות ובורכו בפעם השנייה [רד"ק].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחצי שבט מנשה נזקק לברכה יתרה ופרטית, נפרדת מזו של שאר השבטים, ממספר סיבות עמוקות:
ראשית, בשל הקושי הנפשי שבפיצול. בניגוד לראובן וגד שהיו שבטים שלמים, חצי שבט מנשה נאלץ להיפרד מאחיו שזכו לנחלה בתוך ארץ ישראל, וכן מבני שבט אפרים הקרובים אליהם. יהושע ביקש לדבר על לבם ולנחמם כדי שלא ידאגו או ירגישו שקופחו בכך שנותרו מחוץ לארץ המובטחת [מלבי"ם, אלשיך, חומת אנך]. לפי גישה אחת, יהושע אף השתהה בדיבורו מתוך תקווה שאולי יתחרטו ויבקשו בכל זאת לנחול בתוך ארץ כנען [אלשיך].
שנית, בניגוד לראובן וגד שביקשו במפורש לשבת בעבר הירדן בגלל מקנה רב שהיה ברשותם (שכן מדובר בארץ מרעה), חצי שבט מנשה לא ביקש זאת כלל. הם התרצו לשבת שם אך ורק כדי לקיים את ציוויו של משה, ועל מסירות וצייתנות זו היו ראויים לברכה מיוחדת [חומת אנך, אלשיך].
שלישית, הפיצול יצר מורכבות חומרית. בעוד ראובן וגד יכלו לקחת את כל השלל לעצמם, חצי שבט מנשה נדרש לחלוק את השלל והנכסים עם החצי השני של השבט שנותר בעבר הירדן המערבי כדי לשמור על הערים. ההתעכבות של חצי שבט מנשה לצורך חלוקת השלל בשילה היא זו שגרמה לבני ראובן וגד להמתין להם לפני תחילת המסע המשותף הביתה [מלבי"ם].