השבטים מזהירים מפני חטא חדש באמצעות תזכורת לטראומה מעברם, כדי להדגיש את סכנת הערבות ההדדית והפגיעה הקולקטיבית. הם מסבירים את התערבותם ומבהירים כי חטא של בודדים עלול להמיט אסון על העם כולו [מלבי"ם].
הם שואלים הַמְעַט־לָנוּ, כלומר, וכי העוון שבידינו מהעבר הוא קל בעינינו, או שמא אין לנו די בו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומזכירים את עֲוֹן פְּעוֹר, החטא של עבודת האלילים לבעל פעור. חטא זה הותיר אחריו שני סוגי נזקים [מלבי"ם]:
הנזק הראשון הוא לדורות, שכן אֲשֶׁר לֹא־הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה – העם עדיין לא התכפר לחלוטין מאותו עוון [מצודת דוד]. הנזק השני התרחש בשעת המעשה, כאשר וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה'. המגפה פגעה לא רק בחוטאים עצמם, אלא גם באנשים חפים מפשע שלא חטאו, וזאת משום שלא מיחו ביד החוטאים כדי לעצור בעדם [מצודת דוד, מלבי"ם].