לאחר תקופה ארוכה וממושכת של לחימה והתנחלות, זוכים שבטי עבר הירדן להכרה על מסירותם העמוקה לאחיהם ולציווי האלוהי. הציון זֶה יָמִים רַבִּים מתייחס לתקופה של ארבע עשרה שנים רצופות של שהות הרחק מביתם, שבע שנות כיבוש הארץ ושבע שנות חלוקתה [מלבי"ם], שבהן נותרו הלוחמים מגויסים באופן מלא לצבא [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש כי הם שמרו את מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה', ניסוח המעורר את תשומת לב הפרשנים, שכן לכאורה די היה לומר ששמרו את "מצוות ה'". התוספת של המילה מִשְׁמֶרֶת מצביעה על כך שהם לא הסתפקו בקיום החובה הבסיסית. מעיקר הדין, חובתם הייתה רק להשתתף בכיבוש הארץ בשווה עם שאר השבטים, אך הם עשו מעבר לכך ושימשו כחלוצים שעוברים בראש המחנה. ההליכה בראש היא בבחינת "שמירה יתירה" והתנדבות מעבר לשורת הדין [חומת אנך].
גישה נוספת לביאור המונח מִשְׁמֶרֶת מתמקדת בסמכותו של יהושע. מכיוון שיהושע לא היה רשאי להוסיף מצוות חדשות על תורת משה, הציוויים שהורה להם תפקדו כ"משמרת", כלומר תקנות, סייגים וגדרים שנועדו להגן על מצוות התורה המקוריות ולשמור עליהן [מלבי"ם].