בני השבטים מציגים שבועת תנאי והצהרת חפות מוחלטת, תוך נכונות לקבל על עצמם עונש אלוהי כבד אם מניעיהם בהקמת המזבח היו פסולים. הם מבהירים כי אילו כוונתם במעשה הייתה לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה', כלומר לעזוב את דרך ה', הרי שהם ראויים לעונש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
חלוקה רעיונית של הפסוק חושפת התייחסות לשני סוגים שונים של חטאים אפשריים, המקבילים לטענות שהופנו כלפיהם קודם לכן. החלק הראשון העוסק בבניית המזבח כדי לשוב מאחרי ה', מכוון לחטא של עבודה זרה. לעומת זאת, החלק השני האומר וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה, מכוון לחטא של מרד – ניסיון להיפרד ממשכן שילה המרכזי ולהקריב קורבנות באופן עצמאי [מלבי"ם].
על שני צדדים אלו של חטא אפשרי, הפסוק חותם בהצהרה ה' הוּא יְבַקֵּשׁ. הפרשנים מסכימים כי משמעות ביטוי זה היא קבלת הדין, לפיה אם אכן חטאו באחד מדברים אלו, ה' עצמו יתבע את עונשם, יפרע מהם וישלם להם כגמולם.