רגע מתיחות השיא בין השבטים מתחלף בהבנה עמוקה של אחדות וטוהר כוונות, כאשר מתברר כי החשש מפני קרע ומרד התבדה לחלוטין.
כאשר פינחס אומר היום ידענו כי בתוכנו ה', הוא מבטא תובנה רב-ממדית. ראשית, עצם העובדה שה' נתן בלב העם את התבונה להיזהר משפיכות דמים ולברר את הדברים פנים אל פנים, מוכיחה את נוכחותו ביניהם [מצודת דוד]. בנוסף, המילים משמשות כהסבר לוגי: מכיוון שאנו רואים שהשגחת ה' לא סרה מעלינו והוא עדיין שוכן בתוך כולנו יחד [ביאור שטיינזלץ], זוהי ההוכחה הניצחת לכך שלא חטאתם, שכן פינחס מעולם לא הטיל בכך ספק אמיתי, אלא בא לברר את הדברים כדי למנוע מכשול לדורות הבאים [מלבי"ם]. יתרה מכך, ההצהרה באה לשלול חשד שמא בוני המזבח תכננו למרוד בתחילה, ורק כעת המציאו תירוץ מתוך פחד מצבא ישראל; פינחס מאשר שה' הרואה ללבבות מעיד שכוונתם המקורית הייתה טהורה מלכתחילה [אלשיך].
בהמשך דבריו קובע פינחס: אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה'. המילה "אז" מתייחסת לרגע שבו הוקם המזבח. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שבעצם בניית המזבח, שבטי עבר הירדן לא רק שלא חטאו, אלא פעלו מראש כדי להציל את שאר עם ישראל מעונש עתידי. אילו בעתיד היו בני ישראל מונעים מצאצאי עבר הירדן את הזכות לעבוד את ה', הם היו נענשים על כך בחומרה. המזבח, שנועד לשמש כעדות נצחית, מונע את החטא העתידי הזה ובכך מציל את העם מפגיעת ידו ועונשו של ה' [מצודת דוד, אלשיך, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את המילה הִצַּלְתֶּם לא מלשון הצלה ממוות, אלא מלשון הפרשה והרחקה. לפי קו מחשבה זה, פינחס אומר לשבטים: אילו הייתם מועלים בה', הייתם מפרישים ומרחיקים את עם ישראל כולו מהשגחת ה'. ומכיוון שאנו רואים שזה לא קרה, ברור שלא מעלתם [מלבי"ם].