עם סיום כיבוש וחלוקת ארץ ישראל, הגיעה העת לשחרר את השבטים שחצו את הירדן כדי לעזור לאחיהם. עד לשלב זה, שבטים אלו תפקדו כיחידה צבאית עצמאית שהצטרפה למחנה ישראל וסייעה במערכות השונות [ביאור שטיינזלץ]. כעת, מנהיג האומה קורא להם כדי להיפרד מהם כראוי, להעניק להם את שכרם ולשלחם חזרה לנחלתם שבעבר הירדן המזרחי. מבחינת קריאת המילה לָראוּבֵנִי, האות אל"ף נחה ואינה נהגית, והאות ביו"ת מנוקדת בשורק [מנחת שי].
קריאתו של יהושע אינה רק שחרור טכני, אלא מעמד של הבעת הערכה עמוקה. הפרשנים מסבירים כי יהושע משבח את השבטים הללו על הצטיינותם בארבעה רבדים שונים: ראשית, מצד האמת והאמינות, שכן הם קיימו במלואו את התנאי שהתנו עם משה. שנית, מצד הכבוד והמשמעת שהפגינו כלפי יהושע עצמו, בכך שצייתו לכל פקודותיו הטקטיות והצבאיות במהלך שנות המלחמה. שלישית, מצד האחווה והאהבה, שכן הם עמדו לצד אחיהם ולא עזבו אותם בחזית. ולבסוף, מצד עבודת ה', שכן הם צעדו עם ארון הברית ושמרו עליו מכל משמר [אברבנאל].
יתרה מכך, מודגשת מסירותם יוצאת הדופן של שבטים אלו, שבאה לידי ביטוי במילה אָז. על פי ההסכם המקורי עם משה, חובתם הייתה להישאר בחזית רק עד סיום כיבוש הארץ. אולם, הם בחרו מרצונם החופשי להישאר עם אחיהם שנים נוספות, עד לסיום שלב חלוקת הנחלות. יהושע מציין כי העובדה שהם החמירו על עצמם, הוסיפו על ציוויו של משה וצייתו באופן כה מוחלט למנהיג בשר ודם (כפי שניכר למשל בהקפדתם על הוראותיו המיוחדות בכיבוש יריחו), מהווה ערובה לכך שבעתיד הם יקפידו לשמור גם את מצוות ה' באותה מסירות [אלשיך].
במעמד הפרידה, יהושע מזהיר אותם להמשיך ולדבוק בתורה, מברך אותם, ומשלח אותם לבתיהם עם רכוש עצום הכולל מקנה רב, כסף, זהב, נחושת, ברזל ובגדים. רכוש זה הוא החלק המגיע להם משלל האויבים, כגמול צודק על השתתפותם בכיבוש הערים [רלב"ג]. הסיבה שיהושע פונה בנפרד וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה היא משום שנוצר עבורם מצב ייחודי: בניגוד לראובן וגד שכל השבט חוזר יחד לביתו, שבט מנשה התפצל. לכן, יהושע נדרש להורות להם במפורש לחלוק את השלל הרב שצברו באופן שווה עם החצי השני של השבט, שנשאר להתנחל בארץ כנען [אברבנאל].