הקמת מזבח גדול ובולט לעין על ידי שבטי עבר הירדן עוררה סערה מידית בקרב שאר העם. מעשה זה נתפס כסמל מובהק להתבדלות וככוונה לייסד מקדש נפרד. מתוך תחושת ערבות הדדית עמוקה ונאמנות לתורת ה', חשו השבטים חובה לתקן את המעוות, עד כדי נכונות לצאת למלחמת אחים נגד גיבורי החיל שזה עתה מסרו את נפשם כדי לעזור להם בכיבוש הארץ [ביאור שטיינזלץ].
שורש הזעקה נבע מהאיסור ההלכתי החמור על הקמת במות פרטיות. מרגע שהוקם המשכן בשילה, נאסרה הקרבת קורבנות בכל מקום אחר. העם הניח כי המזבח החדש נועד להעלאת עולות וזבחים, ולכן ראה בכך עוון חמור ומרד ישיר בה' [רש"י, רד"ק].
תגובת ההמון התאפיינה בקנאות, בזירוז ובדחיפות רבה. מיד כאשר וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל את הבשורה, הם נטו לדון את אחיהם לכף חובה [מלבי"ם]. קנאתם לה' בערה בהם עד כדי כך שלא עצרו להמתין להכרעתם של המנהיגות הרשמית, יהושע והסנהדרין, אלא התקהלו מיד על דעת עצמם [אלשיך]. הסמיכות המיידית בין שמיעת החדשות לבין ההתקהלות מעידה על נכונותם המהירה והנחרצת לפעולה [חומת אנך].
באשר למילה לַצָּבָא, הפרשנים מציגים שתי זוויות המשלימות זו את זו. מבחינה לשונית, האות למ"ד משמשת כאן במקום האות בי"ת, כך שהמשמעות היא עלייה למערכה מלווה בכוח צבאי [מצודת ציון, רד"ק]. עם זאת, השימוש באות למ"ד במקום בי"ת רומז גם על התארגנות מותנית, כלומר המטרה הייתה להקהיל צבא ולהיות מוכנים לקרב, אך היציאה למלחמה בפועל נועדה להתרחש רק אם שבטי עבר הירדן יסרבו לחזור בהם ויתעקשו שלא לתקן את חטאם [מצודת דוד, מלבי"ם, חומת אנך].