תשובתם של שבטי עבר הירדן המזרחי להאשמות הקשות שהוטחו בהם חושפת בחירה מחושבת של הקהל שאליו הם פונים. המשלחת שבאה להוכיח אותם הונהגה על ידי פנחס הכהן, שדיבר בשם ה' והאשים אותם במרד ובעבודה זרה. למרות זאת, השבטים בוחרים להפנות את תשובתם דווקא אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר אל מנהיגי העם, ולא אל פנחס (כאשר המילה אֶת משמעותה כאן "אל" [ביאור שטיינזלץ]).
הפרשנים עומדים על הסיבה להפניית הדברים למנהיגי העם ולא לכהן. הגישה המרכזית היא שהשבטים הבינו כי אין להם צורך להתנצל בפני ה', שאותו ייצג פנחס. ה' בוחן כליות ולב ויודע היטב שכוונתם בבניית המזבח הייתה טהורה, ולא נועדה לעבודה זרה או להקרבת קורבנות מחוץ למשכן, אלא רק כדי לשמש עדות לדורות. לעומת זאת, בני ישראל אינם יודעים את תעלומות הלב, ולכן ההסבר היה חייב להיות מופנה אליהם כדי להוכיח להם את האמת ולשכנע אותם בכוונותיהם [אברבנאל, אלשיך].
מתוך היגיון משלים, יש המבארים כי השבטים פעלו מתוך הבנה שאם יצליחו לנקות את עצמם מן החשד של פילוג ובגידה בעם ישראל מול המנהיגים, הרי שההאשמה החמורה יותר של מרד בה' תוסר ותתבטל מאליה, ולכן מיקדו את תשובתם בראשי העם ולא בשליח ה' [מלבי"ם].