שבטי עבר הירדן חושפים את המניע האמיתי והעמוק שעמד מאחורי בניית המזבח, ומבהירים כי לא מדובר במעשה של מרד, אלא להפך, בצעד מניעתי שנבע מחרדה כנה להמשכיות הקשר שלהם עם שאר העם.
המילים וְאִם לֹא משמשות כלשון שבועה [ביאור שטיינזלץ], והן מקשרות את הדברים לאמור קודם לכן: אם לא עשינו את המעשה הזה מחמת הפחד שאותו נפרט כעת, הרי שה' הוא זה שיעניש אותנו [מצודת דוד].
הפרשנים מסבירים כי הביטוי מִדְּאָגָה מִדָּבָר מבטא פחד עמוק מפני העתיד, שכן המילה דאגה במקרא משמעותה תמיד יראה ופחד [רש"י]. למרבה הפלא, הדבר שממנו פחדו השבטים הוא בדיוק אותו הדבר שבו הם מואשמים כעת על ידי שאר העם: התנתקות מעדת ישראל וממשכן ה' [מלבי"ם].
החשש המרכזי שלהם היה מפני חרפה ודחייה [רש"י]. מאחר שנהר הירדן מהווה גבול פיזי המפריד ביניהם, והם יושבים מחוץ לגבולות הארץ שבה נוהגות מצוות רבות, הם פחדו מהיום שבו יגיעו להקריב קרבנות במשכן שילה [רש"י, מלבי"ם]. הם דאגו שמָחָר, כלומר לאחר זמן בעתיד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], יבואו בני השבטים המערביים ויאמרו לבניהם מַה לָּכֶם וְלַה'. משמעות אמירה זו היא קביעה של ניתוק מוחלט: אין לכם שום חלק בה', ואין לה' שום חלק בכם [מצודת דוד]. הסכנה הגדולה באמירות קשות אלו היא שהן עלולות להשפיע לרעה על ליבם של ילדי עבר הירדן, ולגרום להם להפסיק לירא את ה' [מלבי"ם].