לאחר שנות הלחימה וכיבוש הארץ, שבים לוחמי עבר הירדן לבתיהם כשהם נושאים עמם רכוש עצום מביזת המלחמה. ההוראה המרכזית הניתנת להם כעת היא שלא לשמור את השלל הרב רק לעצמם, אלא לחלוק אותו עם שאר בני עמם.
הפנייה אֲלֵיהֶם מכוונת אל בני שבט ראובן, בני גד וחצי שבט מנשה [מצודת דוד]. הברכה מפרטת את השפע הרב שעימו הם חוזרים: בִּנְכָסִים, מונח כולל המאגד בתוכו זהב, כסף, כלים ומקנה [מצודת ציון], וכן וּבִשְׂלָמוֹת, כלומר בגדים. המילה "שלמות" היא היפוך אותיות של המילה "שמלות", תופעה לשונית המוכרת במקרא [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הציווי חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם מעורר מחלוקת פרשנית סביב זהותם של אותם "אחים" שעמם יש לחלוק את הרכוש. גישה אחת מסבירה כי הכוונה היא לאנשי השבטים הללו שנשארו בעבר הירדן כדי לשמור על הערים, הנשים, הטף והרכוש, ולא חצו את הירדן עם כוח החלוץ הלוחם. על פי גישה זו, גם שומרי העורף זכאים לחלק בביזה [רש"י, מצודת דוד].
מנגד, יש שדוחים פירוש זה מכל וכל, בטענה שבעבר הירדן לא נשארו כלל גברים לשמור, אלא רק נשים וטף. משום כך, מוצעים כיוונים אחרים להבנת זהות ה"אחים": אם ההוראה כוונה רק לחצי שבט מנשה, הרי שה"אחים" הם בני גד וראובן. לעומת זאת, אם ההוראה ניתנה לכלל לוחמי עבר הירדן, הרי שהכוונה היא שעליהם לחלוק את השלל עם שאר שבטי ישראל שנשארו בארץ כנען [רד"ק]. בדומה לכך, יש המפרשים שהאחים המוזכרים הם בני ראובן ובני גד עצמם [רש"י].