סיומו של משבר לאומי עמוק מביא עמו תחושת הקלה והודיה עצומה. מלחמת אחים קשה, שעמדה לפרוץ מתוך דאגה רוחנית וחשש מקרע בעם, מתחלפת ברגע של אחדות והכרת הטוב.
כאשר התבררו כוונותיהם הטהורות של שבטי עבר הירדן, תגובת העם הייתה וַיְבָרְכוּ אֱלֹהִים, כלומר הם הודו ושיבחו את ה' [רש"י]. ברכה זו נבעה מהכרת תודה על כך שה' נתן בלבם את התבונה לשלוח משלחת בירור בטרם יצאו למלחמה [מצודת דוד]. מעבר לכך, השמחה וההודיה מעידות על מניעיהם האמיתיים. ההתעוררות הראשונית למלחמה לא נבעה משנאה, איבה או קנאה בין השבטים, אלא מאהבה ומדאגה עמוקה, מתוך רצון להציל את אחיהם מחטא. לו היו מונעים משנאה, היו מאוכזבים מכך שנשללה מהם העילה למלחמה, אך מכיוון שפעלו מאהבה, שמחו מאוד על חפותם של אחיהם [מלבי"ם].
בעקבות בירור הדברים, וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא, שכן הם קיבלו את ההסבר כאמת וזנחו לחלוטין את המחשבה להילחם בהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים עומדים על כך שהכתוב מדגיש את המניעה לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ ולא את השחתת העם עצמו. גישה אחת מסבירה כי ציון עובדה זו בא ללמד שגם בתחילת הדרך, כאשר התארגנו למלחמה, מטרתם מעולם לא הייתה השחתה והרס של הארץ, אלא רק השבת אחיהם למוטב [מלבי"ם].
מנגד, מוצגת גישה ולפיה גם לאחר שהתברר כי לא היה כל חטא, חלפה במוחם של בני ישראל מחשבה קיצונית שאותה הרהרו אך "לא אמרו" בקול. הם חשבו שמא כדי למנוע כל פתחון פה עתידי וניתוק של שבטי עבר הירדן, כדאי להשחית ולכלות את שטחי המרעה הטובים שמעבר לירדן. מכיוון ששבטי ראובן וגד בחרו באזור זה במיוחד בגלל מקניהם הרב (ולכן חצי שבט מנשה לא מוזכר כאן בהקשר זה), הרס שטחי המרעה היה מאלץ אותם לעזוב את נחלתם ולעבור להתגורר יחד עם שאר העם בארץ כנען. לבסוף הם נמנעו מלהעלות הצעה זו, שכן ההכרזה הפומבית והברורה על המזבח כ"עד" ביניהם, סיפקה פתרון מספק למניעת הפירוד העתידי [אלשיך].