הצעת פשרה מרחיקת לכת מועלית במטרה לשמור על האחדות הרוחנית והלאומית של העם: ויתור על נחלה בארץ ישראל המערבית לטובת השבטים שמעבר הירדן, ובלבד שלא יוקם מזבח נפרד.
הטענה נפתחת בבירור המניע של השבטים: אִם־טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. תחושת הטומאה נובעת מכך שהמשכן אינו נמצא בעבר הירדן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והקדוש ברוך הוא לא בחר להשרות שם את שכינתו [רש"י]. מצב זה עלול להוביל את השבטים למחשבה שגויה שאינם נתונים להשגחתו הישירה של ה', אלא נתונים תחת שלטונו של שר עליון כלשהו, ובעקבות כך יבנו מזבח כדי להקריב לאותו שר [מצודת דוד]. לחלופין, ייתכן שבנו את המזבח לשם ה' מתוך תחושה שארצם אינה ראויה להקרבת קרבנות [מלבי"ם].
כמענה למצוקה זו, מוצעת הזמנה פתוחה: עִבְרוּ לָכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה'. השבטים מוזמנים לעבור את הירדן ולהיאחז בנחלה משותפת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כדי לשמר את האחדות הלאומית בעבודת ה' במשכן אחד, ולהימנע מפיצול העם לשתי כיתות העובדות בשני מזבחות נפרדים [מלבי"ם].
הקמת מזבח נוסף, מִבַּלְעֲדֵי – כלומר זולת או חוץ מן המזבח המרכזי [מצודת ציון] – מהווה מרידה כפולה: וּבַה' אַל־תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל־תִּמְרֹדוּ. המרידה בה' מתבטאת בעצם הקמת הבמה, בניגוד לציווי האוסר על כך [מלבי"ם]. באשר למרידה בעם, הפרשנים עומדים על השימוש החריג במילה וְאֹתָנוּ, שמשמעותה כאן היא "ובנו" [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. מרידה זו באה לידי ביטוי בכך שהמעשה בִּבְנֹתְכֶם (במה שבניתם [מצודת דוד]) יביא כעס ועונש אלוהי על העם כולו, ולכן המעשה נחשב כפגיעה ישירה בשאר השבטים [מצודת דוד].
מעבר לכך, מאחר שמושג המרידה מתאר לרוב יחסים בין עבד לאדונו ולא בין חלקי עם שווים, הניסוח הייחודי של המילה וְאֹתָנוּ מצביע על קרע עמוק. הפירוד שיוצר המזבח החדש יכפה גם על השבטים בעבר הירדן המערבי להתנתק, ובכך למעשה יגרום לכולם למרוד באחדות ישראל [מלבי"ם].