בני גד, בני ראובן וחצי שבט המנשה מצהירים על נאמנותם המוחלטת לה' ומזדעזעים מעצם המחשבה שיעזבו אותו. הם מבהירים כי בניית המזבח בעבר הירדן לא נועדה להחליף את המרכז הרוחני האחד והיחיד של העם או לשמש לעבודה זרה.
המילה חָלִילָה מבטאת תחושה של חולין וגנאי [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת המילה מִמֶּנּוּ בהצהרת השבטים. גישה אחת מפרשת זאת במשמעות של "מעצמנו". כלומר, עצם המרד בה' הוא מעשה מגונה בעיניהם מצד טבעם ורצונם העצמי, עוד לפני שהם שומעים את תוכחת שאר העם [מצודת דוד]. יתרה מכך, בתגובה לחששם של שאר השבטים מפני מרידה חברתית בהם, הם מבהירים כי הם נמנעים ממרידה בה' מיוזמתם האישית, וקל וחומר שאין להם כל כוונה למרוד באחיהם [רד"ק].
מנגד, יש המפרשים כי המילה מִמֶּנּוּ אינה מתייחסת לשבטים עצמם אלא למזבח שהם בנו. לפי תפיסה זו, לאחר שהסבירו כי המזבח נועד לשמש רק כעדות לדורות הבאים, הם טוענים שעצם תבניתו של המזבח, שנעשתה למראה עיניים בלבד ולא להקרבת קורבנות, מוכיחה מתוכה שאין בכוונתם למרוד בה' [מלבי"ם].
לבסוף, המילה מִלְּבַד באה לשלול קיומו של כל מזבח אחר נוסף למזבח ה' המקורי [מצודת דוד]. השבטים חותמים את דבריהם בהכרה ברורה כי ישנו רק משכן אחד ומזבח אחד, והוא המקום הבלעדי שבו גם הם יעבדו את ה' [ביאור שטיינזלץ].